כל מה שקורה

מרגע שנרדמתי התחילו להתרוצץ בראשי מחשבות סוררות, כל הפחדים הציצו החוצה והתכסיתי עד מעל הראש. מאז שעזבתי את עולם השפיות נראה לי שאין שום היגיון בללכת ישר ברחוב או לציית לחוקי המדרכות ולמרות זאת הגוף בתנועה מכאנית קבועה מתנדנד הלאה על ימין ועל שמאל. מאז שנעלמתי מאזור החיוג המוכר והישן של שנות התשעים ,של עצים מתנודדים ברוח הקיץ וזבובים שמטיילים במעלה הגב, של רוח חמסין קלה שנושבת באזורים המועדים להזעה, של מחנק מזמין ומטריד באותו הזמן שלא מזכיר לי שום דבר, כי פשוט חם מדי מכדי לזכור – מאז שנעלמתי, הפסיקו לחפש את שרידיי.

התחלפו לי הפנים והתחלפו הפנים סביבי למרות שאפשר תמיד לזהות את אותן הכוונות הטובות והאינטרסים הדוחים, התחלפה קצת השפה והשתנה גם קצת הנוף אבל גם פה כולם הולכים על שניים. התחלתי לישון יותר ולישון פחות, להתקלח יותר ולהתקשר פחות, התחלתי להאמין שיש סיכוי להגשים פנטזיות של ילדים ולמרות שאני עוד ילד ומדבר ככה לעצמי, אולי עוד יצא לי מבין הידיים משהו להגיד. השתניתי, הזדקנתי, התחלפתי. אנשים מסביבי התחלפו, אנשים מסביב החליפו טקסים, החליפו פנים, החליפו אג׳נדות ומספרים והיום הם מתארחים בשישי אצל אויביהם המושבעים של הערכים שמתו כבר. אני כבר לא נהיה גבוה יותר מיום ליום או מזמן לזמן אבל משהו בעיניים ממשיך להשתנות, העולם כבר לא מרגש כמו בפעם הראשונה אבל ההתרגשות נותרה ומרכזת אותי בכל מה שלא הבחנתי בו עד היום.

אני כבר לא עוצם עיניים כמו פעם, אני מישיר מבט – אני לומד את כל מה שקורה סביבי עד שכואב הראש ואני נופל. אבל בינתיים אני ממשיך להתבונן חזק יותר מאי פעם על כל מה שקורה.

על מה אני מדבר היום

סוף העולם אמור היה כבר להגיע, אבל לא שמנו לב.
היינו עסוקים בלחטט בשאריות של ארוחת הצהריים ובהתרשמויות ריקניות מאופיים של אורחי החג.
אסטרואידים עצומים פגעו בפני הארץ והזיזו את הכדור ממסלולו והכל התחיל לשוט בחלל בחופשיות, לא היה יותר כוח משיכה וגם ההיגיון הבריא של המדע נהיה חולה. לא חשבו יותר מה נכון ולא הייתה שום דרך לשלול את כל הטעויות. אבל אף אחד לא נהיה שמח יותר וגם לא הופיעו מלאכים בשמי הלילה.

מה צריך לקרות לך כדי שתהפוך לקבצן או לתייר עשיר או לסוס רתום לעגלה במאה ה-17 שמתרוצץ ברחובות של לונדון. מה הסיכוי שייפול מטבע של חצי שקל על אותו הצד שלוש פעמים מבלי שתתחמן את התוצאות.
באיזה שנה הייתי נולד אם הייתי רוצה את כל התשובות.
אין לי תשובות, אין לי מחשבות יותר, לקחו לי את כולן, כתבו אותן לפני כן וכל מה שאפשר לעשות זה להתחרות על האופן בו משננים את מהלכן בצורה הכי משובשת.
בוא ונלמד שיעור בהיסטוריה, בוא ונלמד פילוסופיה. בוא ונפציץ את כל מי שבא לנו ואת כל מי שאולי מהווה איום. בוא נהיה אלימים כמו ברומא העתיקה וכמו במלחמות השוורים, בוא נהיה רוצחים מוטרפים וקניבלים צמאי דם, בוא נהיה אריסטוקרטים נאורים במאה ה-18 שלא מבינים כלום, בוא נעמיד פנים שאנחנו איילי נפט ומתפוצץ לנו צינור לים.
בוא נשחק בלהיות ראש ממשלה או נשיא או סתם שר ביטחון, בוא נחשוב שיש לנו כוח להביא להסכם שלום. בוא נפנטז שאנחנו פראים בערבות של דרום אמריקה או שאולי אנחנו בכלל איזה קאובויז שרוכבים הביתה לטקסס.
אם רק תעיז לפנטז איתי יחד אולי נצליח לברוח מהמקום היחידי שהניחו בו אותנו יחד, אולי אם נחשוב מספיק חזק נרגיש שאנחנו אחרת.

אם לא הייתי עומד על שתיים ושוכב על הגב, כנראה שהייתי איזו ציפור או אולי סתם חלקיק של אבק – הייתי מרחף מעל, מעל הכל ולא חושב על שום דבר.
אם לא היה כואב לפקוח את העיניים, בטח הייתי משאיר אותן עצומות כל היום, אבל בינתיים אף אחד לא מבין על מה אני מדבר היום

המילה הדפוקה בינתיים

ברבות השנים הפך לי המוח נפתל וגם דביל
במרוץ השנים נזל לי המוח ונמרח על כל הקיר
במלוא חמישים מיליון ועשרים הפסיק האדם לשמוח
אחרי ששברנו את כל הכלים הפסקנו בכוח לצרוח

אין לי מילים לתאר את הפלא הזה שקורה לי בתוך הראש המילים מתחילות לזרום ולזרום ולזרום והפה שופך ומשתפך ומוסר ומספר את כל המידע שרץ לי עכשיו ממש לנגד העיניים. מילים מתחברות למילים אחרות והופכות למשפט לא ברור וכשהעשן מתפוגג ועננים מתפזרים מתגלה לי איזו משמעות, אני לא מבין וגם לא יודע אם יש בי בכלל היגיון ולמרות הכל אני ממשיך לקדוח ולנסות למצוא פתרון.
חיפשתי קסמים במקומות נדירים על גגות של בתים ביפן, טיפסתי אל ראש של הרים מושלגים באתיופיה ובתימן. ולא מצאתי מעולם איזה קסם שיזרום לי גם מבין הידיים שיגידו כולם איזה פלא נגלה פה וחוצה את הים לשניים.
בינתיים למדתי רק איך לאהוב אותך בין שתי הידיים ואני מחייך כשאני חושב עלייך זוהרת בלילה של שמי כוכבים, מסביב רק שחור שבתוכו לא רואים את מי שלא זורח.

אני נושם עמוק ושומע את האוויר נושב לי דרך כל הגוף, וממלא את הריאות ואת כל כלי הדם ואת החלקים שלעולם לא רואים, צמרמורת מדגדגת במותניים ויורדת אל הישבן ומסתלסלת סביב הירכיים ויוצאת לי מהרגליים. אני מנסה לאחוז באדמה שמתחילה להסתובב מתחתיי וכבר שכחתי איפה התחלתי בכלל ולאן עוד אלך לא ברור לי.
אבל יש מין דרך זהב אני יודע שזה מאוס וכולם לעסו אותה כבר בין השיניים, אבל אם אני לא אחלום חזק לא יתגשם שום חלום.
אז אין מציאות שפוקדת מסביב גם כבר אין מפקדים ורס״רים, יש שקט מוחלט שתמיד מרחף וצריך רק לשים אליו לב.
הוא לא מנחם ואין בו סודות והוא לא מבטיח פתרונות של קסם אבל אולי אם אגע בו אולי רק לשנייה משהו קטן ישתנה בי, אולי אני אדע איך לנשום גם בלי לפקוח עיניים ולרחף קצת מעל כל מה שמתרחש ולראות לעוד כמה שנים. אולי אם אדע את הביטחון הזה שתמיד רוצים שיבטיח שהכל יהיה בסדר ונקום בבוקר שוב ונרגיש קצת טוב עם עצמנו

הכל מתנגן לי כמו שיר מדוקלם שרוקד לי בין האוזניים
אין לי שום אפשרות אין לי שום ספק כבר
שאין לי שום קצב אחיד
המילים מתנגנות ואני להן עבד ואין לי ברירה בינתיים
אז לכתוב פה פוסק כי אין לי חרוז למילה הדפוקה בינתיים

משם לכאן

אני הולך ברחוב ומתאהב באלף פרצופים שאני מיד שוכח והאורות של העיר הגדולה שפעם הכרתי זוהרים על פניי ועל פני החולפים ונעלמים. שלוש זקנות יושבות בתחנת אוטובוס חדשה וצפופה שלא תיכננו למידה של אף אחד ומתעלמות מהסיפורים שהאחרת נושאת על כתפיה, הן מדברות על מזג האוויר, הן מדברות על זיהום האוויר, הן בוהות ישר אל האוויר ולא אומרות שום דבר.
כלב עובר ליד התחנה ומשתין לי על הרגל ובמקום להתעצבן אני מחייך והכלב נובח אליי בחזרה בשפה שאני לא מבין אבל נראה לי שהוא אוהב את זה. אופניים נוסעים מימין לשמאל, מלמטה למעלה ואין להן שום יעד ברור והרכובים עליהם אטומים בפני העולם, חבושי משקפיים כהות וסתומי אוזניות צבעוניות ומדמיינים שיש עולם מחוץ למה שאפשר לראות.
שני אנשים שמכירים אחד את השני אבל נמנעים מלהודות בכך מכינים את עצמם לקראת התנגשות בלתי נמנעת והדרך המזויפת בה הם מתכוננים לחייך אל מישהו שהם לא אוהבים שעומד לשים לב אליהם נראית כמו מסע בלתי אפשרי לכיבוש האגו ושאריות הכבוד העצמי.

אינסוף רכבים תקועים במסע אל העיר הקדושה והקיר העתיק שתקוע לה באמצע ועשרות צליינים ושיכורים אחרים הולכים לצידי כבישים שחורים ומשופצים ונראים כאילו שלפו אותם ממאה אחרת.
הלילה מקרר את האוויר ואת הנשמות שמתנודדות הלוך ושוב בהתרוצצות לא ברורה מכיוון אחד לכיוון אחר ונראה כאילו עוד רגע מישהו אחר עומד לספר את כל מה שקרה לנו יותר טוב.

עמוד חדש עומד להיפתח בתוך ספר ההיסטוריה ונראה כי מעולם עוד לא כתבו באותיות שבהן אנחנו משתמשים, אנחנו יודעים שאין סיכוי שמישהו חשב כמונו קודם ולמרות זאת חשש עדין מדגדג בתחתית עמוד השדרה שאנחנו נשמעים בדיוק אותו דבר כבר לפחות אלף שנה

אנשים קטנים

הדממה החדשה שרועשת באוזניי נשמעת כמו רוח מתקליט ישן של פינק פלויד ואני מתמסר אל נשימותיה הלא סדירות של התחושה הזאת שאי אפשר לראות אבל מרגישים.

שלוש דמויות משונות מופיעות לידי בחדר, הן יושבות על המיטה ולכל אחת יש פנים מוכרות אבל אני לא יודע להצביע על המקום ממנו הן ניבטות אליי

הראשונה בעלת פנים ארוכות וזקן צרפתי מסודר באופן שקשה להתעלם ממנו, היא שולחת אליי מבט דרך משקפיה העגלגלים ואני מרגיש את החום שלה אבל אין שום דרך למצוא את הנקודה ממנה בוקעת האש שלה

השנייה קצרה יותר, תוויה עגלגלים וחיוך נפרש על פניה. היא תופסת אחת מן הגיטרות שלי ומנגנת מנגינה שפעם ידעתי לשיר, המילים מלטפות את אוזניי וגם על פניי נמרח חיוך שאין לו שום סיבה

השלישית בהירה, כמעט כואב להביט בפניה. אני מאמץ את העיניים ומבחין בעיניה החומות ובעצמות לחייה. היא מתקרבת אל פניי ולוחשת משפטים ארוכים ומפותלים של אהבה ושל אושר פשוט וישן שכבר לא מסתובב לידי באופן קבוע

השלוש יושבות ומביטות בי ואני מתמסר ובורח וחוזר שוב אל דממתן שמרדימה אותי לאט לאט

בדברי הימים עוד יכתבו שגם אנשים קטנים הילכו על פני האדמה

צינורות במדבר

פניו המצולקות המדבריות של מאיר נשטפו באור השקיעה הזהוב כשהרכב התגלגל דרומה לכיוון האזור החם עוד יותר של הסהרה. עיניו הבהירות התמקדו על כל נקודה באופק ומחשבותיו סרקו במעורפל את פני החודשים האחרונים או השנים האחרונות, הוא כבר לא מצליח להבדיל ביניהם.
ושוב ירד מהרכב והניף מעלה את האגודל והתפלל לחללית חדשה שתאסוף אותו הלאה.
השמיים נצצו בנקודות לבנות ובשחור דומם והשקט ניגן באוזניו את קרוליינה של ג׳יימס טיילור.
הוא נשכב על החול החם ליד הכביש וניסה לספור את כל הכוכבים, ולפני שהספיק להגיע לעשרים צפו מול עיניו זיכרונות שלא ידע אם בכלל היו שייכים לו או שדמיין אותם מסיפור של מישהו אחר.

פנים יפות ובהירות העירו אותו משנתו ויד רכה הרימה אותו אל רגליו, היא לא הוציאה אף מילה והובילה אותו אל נחל קטן שזרם בשקט. היא נשארה עירומה ונכנסה אל המים וחייכה אליו, מאיר הוריד את הבגדים ונכנס אחריה. היא התחילה להיסחף עם הזרם והוא שחה אחריה, ידיה לא חתרו ורגליה לא התאמצו כשמאיר התחיל להתנשם בכבדות ובתנועות מגושמות אחריה. היא שלחה אליו ציחקוק למראה תנועותיו המשונות והתקרבה אל פניו האדומות.
הם יכלו לנשום אחד את נשימתו של האחר אבל הוא לא הצליח לנשק אותה. היא התקרבה אליו עוד ולחשה לו מילים שלא הצליח להבין.

הבזק חזק חלף אל מול עיניו וכוכב חתך את השמיים, האוויר היה עדיין חם ופיו היה יבש.
קול שקט שנשמע כמו קולה הלא ברור קרא בשמו, ״מאיר, מאיר תקום״

אור הניאון בכיתה גרם לפניו להיראות כחולות וחולות, ״מאיר, איפה אתה?״ הוא הופתע וחייך אל אסף וענה ״לא פה, לא יודע אפילו איפה״.
מחשבות על אפריקה ועל חשבון המים נאבקו על השליטה בתוך הדמיון ואף אחת מהן לא הייתה מוכנה לפנות אפילו סנטימטר למען האחרת.
מאיר נרדם שוב והמשיך לפנטז על יבשות רחוקות בתוך צינורות הניקוז התת קרקעיים המסתוריים מתחת לאדמה.

בזמן האחרון

בשנים האחרונות השמש התעייפה והפסיקה לזרוח עד מרכז השמיים. היא החליטה להישאר קרוב אל קו האופק, באזור בו אם יהיה לה חם מדי היא תוכל לצלול אל תוך המים הכחולים ולהירגע. החמניות, במחאה על כך הובילו את עולם הצומח לתקופת שגשוג מפוארת שבעקבותיה טיפסו העצים וגירדו לשמיים איפה שנעים והפרחים כיסו את כל פני הארץ, אפילו האצות ושאר יצורי הפלא של קרקעית הים השתתפו במפגן והתרבו על כל פני החול של מחשכי המעמקים שאור השמש לעולם אינו מגיע אליהם

בשנים האחרונות גם הירח התעייף מלזרוח ורק שלח קרניים בודדות בכל לילה אל הרקיע השחור ואפשר היה לספור כוכבים בודדים בלבד וגם הם היו נופלים לפני סוף הלילה. הים, למראה חסרונו של גורם שמי הלילה חדל מלהכות גלים בחוף והחול נסחף כולו אל תוך המים. לוויתני מצולות ענקיים נשכבו על גבם וגוועו לאם בעודם מביטים מעלה ומקוננים ״על חופי ימינו, שם דאבנו גם בכינו בזכרנו את ימי הקדם ואטלנטיס הקרייה הקדושה״

בזמן האחרון כבר שום דבר לא מרגש אותך. פני הזכוכית העדינות שלך הפכו לאבן קשה שאי אפשר לנפץ. הנחת בידיי מברשת עדינה וביקשת שאנקה את הבוץ ואת ערימות העפר שהצטברו תחת שפתייך ואפך, ביקשת שאעצום את עינייך ואקשט את מצחך בציורים אינדיאניים קדושים שאהבת, שיצליחו להציל אותך מעצמך. ידייך נחו לצד גופך המאובן על האדמה המחורצת והקשה ולרגע דמיינתי שאני לא מסוגל לשרטט את תווי גופך על פני האדמה. לרגע אחד נעלמת לי.
מחשבות הבדידות והעצב מילאו אותי ורוקנו מכל השאר.

בזמן האחרון אני מפחד מעצמי. אני חושש להביט במראה ולמצוא פנים שלא ימצאו חן בעיניי. אני חושש להביט ולמצוא פנים שאתאהב בהן. בזמן האחרון כל המילים שיוצאות לי מהפה מעלות ארומה של חרא, ציפורניי מגדלות טחב בקצוותיהן וצבע העיניים השתנה לצהוב של מוות.
בימים האחרונים אני מתעורר מתוך שינה ממושכת בעיניים פקוחות ונופל בתוך חלום אל הקרקע שאף פעם לא מגיעה.
בשעות האחרונות אני מתפתל מכאבים כי נחשים זורמים בעורקיי במקום דם וטפרים של מפלצות ארסיות ננעצים בבשרי.
בדקות האחרונות החדר מסתובב ואני מתענג על הבחילה שמשליכה את שאריותי האחרונות לכל פינותיו של שדה הראייה. ברגע האחרון אני רואה רק שחור מול עיניי וכל הכאב מפסיק וחרדת הקיום מנופפת בידה לשלום ולוחשים לי באוזן בשקט שעכשיו הזמן ללחוץ על כפתור הריסטרט

על כל

עלייך-עליי-עלינו, על כל מי שמסתכל במראה. על כל מי שמסתכל במראה ונבהל למראה הדמות המפוחדת מולו. על כל מי שחושב רק על עצמו – בוודאי. ועל כל מי שאין לו מושג על מדברים. וגם על כל מי שאין לו מושג על מה כותבים ומי כותב, כמה זמן נכון לכתוב וכמה זמן חשוב לשתוק.
על כל מי שעוד לא נולד בכלל ומצפה ליום הזה בכיליון מבלי בכלל לדעת. על כל מי שנמצא רחוק ועצוב לו. על כל מי שלוחם למען המולדת בחירוף נפש ומוותר על כל מה שיכול היה להיות לו נהדר. על כל מי שאין לו שקל אחד בכיס לבזבז אבל ממשיך לנסוע ברכב ספורט. על כל מי שכועס על כל מי שטיפש, על כל מי שנחשב, על כל מי שלא סופרים אותו, על כל מי שמתחרז, על כל מי שמתחרט על כל מי שיש לו הגיון ברור אחד וישר. על כל מי שהלך למגדת העתידות והיא סיפרה לו כבר איך הכל עומד להיגמר. על כל מי שכבר חווה סיפוק בלי סוף, שחייך אל המראה בסוף היום והקמטים נראו לו כמו סימני יופי והעייפות נראיתה לו כמו חדווה.
על כל מי שלבד אבל מסתובב במקומות הומים כדי להשכיח את הבדידות. על כל מי שאין לו אפילו סיבה אחת לצאת אל אור היום. על כל מי שמחפש הגיון בכל מילה ועל כל מי שעייף והלך לישון ולא קם שוב לעולם.

על כל מי שאפשר להתגעגע אליו ועל כל מי שכבר שכחו. על כל הבחורות היפות שהולכות בביקיני אל הים ועל כל המתיחות המופרעות שעומדות להתרחש.
על כל המילים המיותרות שנשפכות על הדף ועל כל העצב שעוד עומד להתגלות.
על כל מי שיודע מה הוא רוצה יודע מה הוא רוצה יודע מה הוא רוצה להגיד אבל מעולם לא הצליח להוציא אפילו חצי קול מגרונו.
על כל מי שויתר מזמן, על כל החבורה הגדולה הזו, שיושבת ומסתכלת מהצד ומקווה שמישהו ישים אליהם לב. על כל ההיסטוריה הארורה הארוכה והנמשכת-מייאשת הזו שנתלית לנו על הזנב כמו עלוקה אקזוטית.
על כל אלה, יכתבו יום אחד סיפור
עכשיו אפשר להתגלגל לצד השני, ולהמשיך לישון

תובנה

אני כותב רק מכתבים בזמן האחרון. התחלתי גם לספר רק את האמת. כל השקרים הקטנים שהפכו מנת חלקי הבלתי אמצעית הפכו למשפטים נדושים שכבר לא מעניינים את אף אחד וגם לא אותי והפכו אותי מהחוצה לפנים.
הפכתי לחיה מסוג אחר, כאילו הייתי קודם סוג של פיל ועכשיו אני ארנב ולא במובן הפיזי אלא במובן היצורי שבעניין. כל אדם מגיע לאיזו תובנה בשלב כזה או מאוחר של חייו ותובנות אף פעם לא נופלות מהעץ, את זה כבר ניוטון הצליח לפצח – אבל התובנה האחרונה ביותר פשוט נחתה כמו נוצה. לידי. על הספסל כשלא חשבתי על שום דבר מדויק או מסוים מדי. ונתתי לה לשבת לידי ודיברתי אליה והיא השיבה אליי מבט שקט ועמום שלא הצביע לשום כיוון אחד וברור. הרמתי אותה והנחתי אותה על כתפי, והיא המשיכה להתנפנף לה כמו נוצה של יונה לבנה והיא הלכה איתי את כל היום ואת כל הלילה. וכשהלכתי לישון היא נחה לידי על הכרית והסתכלה עלי ישן כל הלילה כי זה מה שתובנות גדולות הכי אוהבות לעשות.
אפילו כשהלכתי לשירותים היא עקבה אחריי, מציצה לראות אם אני שם לב ומסתתרת חזרה מאחורי וילון המקלחת, כשנהגתי בכביש כמו זומבי היא הייתה כמו זומבית לידי וכשהלכתי לקנות עוד כמה מצרכים שאמורים לעבור דרכי היא ידעה לבחור בדיוק את הקוטג׳ הנכון וכשנרדמתי בצהריים מול הטלויזיה המרדימה היא דיברה מתוך שינה.
הסתובבנו ככה יחד יותר זמן ממה שהצלחתי בסוף בכלל לספור עד שיום אחד היא התעצבנה, כשתובנות גדולות מתעצבנות, אתה לא רוצה להיות לידן. אז היא הרימה את ידה שצמחה מבלי ששמתי לב וסטרה לי על הפנים ולרגע הייתי משותק. הסתכלתי על התובנה והיא עדיין הסתכלה עליי באותו מבט כמו ביום ההוא שנפגשנו שלפתע עלה לי בזיכרון. ולא הבנתי מה היא רוצה.
את רוצה שאשתנה?
היא שתקה
את רוצה שנעבור דירה?
היא סטרה לי שוב
את רוצה שאני אכתוב לך שיר? סיפור? מכתב אהבה משתפך?
היא שתקה ודמעות קטנות ותבונתיות מילאו את שתי עיניה העמוקות
מה את רוצה?
צעקתי עליה בכל הכוח, כי זה ידוע לכל שצעקות תמיד מובילות לאמת שאף אחד לא רוצה לשמוע
את רוצה שאשתגע?
קפצתי על שתי רגליי והכיתי על החזה כמו אינדיאני בשבט קדום שמתפלל לגשם
מה את רוצה?
סיננתי לאט מבין השפתיים כי חשבתי שבטח אם אדבר לאט אישמע יותר מבין
מבטה המשיך לצעוק אל תוך עיניי כששפתיה נותרו מכווצות מכאב ושתיקתה צורמת באוזניי
לאן את רוצה שאלך?
השתיקה החליטה שלא להחליף איתי מילה

פתאום היא התחילה לרחף אל עבר פניי ויכולתי לנשק אותה
היא נגעה באפי בעדינות וליטפה את שפתיי בכף ידה והתחילה לרחף מעלה ומעלה דרך התקרה וכל הפיח המזוהם ודרך השמיים ובין כל הכוכבים עד שדמותה נעלמה מעיניי לגמרי.

עיניי התמלאו עכשיו בדמעות, והגוף התאמץ כל כך חזק להחזיק אותן על העפעפים. נשארתי בראשי מורם מעלה כאילו היא עומדת לרדת אליי שוב אבל שום דבר לא קרה.

התובנה שלי עלתה לשמיים ואני נשארתי פה לבד
להסיק את המסקנות

להתפרק

צריך לפרוק משהו החוצה
לפרוק לפרוק לפרוק
לפרוק שוב את הנשק – לפרק את המחסנית – לפרק לך את הצורה – ולהתפרק על המדרכה.
להתפרק כי אין סיבות להרכיב שום דבר להתפרק כי אימה אוחזת בכל רגע שבו העיניים פקוחות
להתפרק כי זה כל מה שנשאר לי
להתפרק כי מעולם לא הצלחתי ללמוד
להתפרק כי אין תירוצים יותר – להתפרק כי אסור לאהוב שוב
להתפרק כי אין מניעים – להתפרק כי אסור לחשוב
להתפרק כי כואבות לי האצבעות, להתפרק כי רק אנשים מפורקים מרכיבים מחדש מסגרת ברורה
להתפרק כי ככה אמרו לי, להתפרק כי זה מה שנכון לעשות
להתפרק בשם הפירוק הקדוש, השילוש העתיק שניצב על שלטי החוצות וזוהר בצבעי ניאון מרוחים שמתטשטשים ככל שאני מתרחק אל קו האופק שמושך אותי כמו מגנט שגורר את רגליי אחריו – כמו זומבי שרוצה אותי קרוב אליו אבל רחוק מספיק כדי שלא אבין אותו עד הסוף, קו האופק הזה הוא משחרר אליי אנחה, הוא מתנשף בכבדות כמו סופר ישן ומותש שמסתובב בקבר כבר כמה מאות שנים שכתב פעם שירים כואבים על אהבה שאסור לאהוב – שהתנדנד אחורה וקדימה בכיסא עץ כזה על מרפסת ישנה וחורקת שלעולם לא תשמיע את עצמה שוב פעם רומנטית

נגמרו לך המילים המודרניות סופר, נשארו רק המילים הישנות. אתה פותח ספר חדש כי אתה חושב שוב להתחיל לכתוב והידיעה הכואבת שאי אפשר לתאר גם לא באלף מילים, ממלאת את ראשך ואת ידייך ואת התודעה הכוזבת שפיתחת עם השנים.
אתה תופס את העשתונות – מה שלא יהיו וקופץ איתם ראש אל תוך הבור השחור שמחורר בך פנימה, והראש מסתחרר והעיניים שקועות ועיגולים שחורים נמרחים לך סביב שדה הראייה וכנראה שעכשיו הגוף שלך נופל אבל אתה לא תדע לעולם כי המערבולת שהסתחררת לתוכה עכשיו סוחפת אותך עמוק יותר מאי פעם והגוף הרזה שלך שאמור להתנגד לזרמים ולהזכיר לך למה אתה בכלל עוד חי, משתולל בפראות ודורש ממך להניח את החרב ולהיטמן ולהישכח כאילו מעולם לא היית

אני מחפש סיבות לבכות את אומרת
ואני מביט אלייך בחזרה ולא מבין
את צועקת אל גופי המטושטש שלא מבין מילים כבר
ואני לא שומע את קולך
אני ואת הולכים ביחד באיזה חלום שחלמתי
ואין לנו מושג לאן נגיע
אבל מאיזושהי סיבה השמש ממשיכה לרחף מעלינו
והלילה אנחנו ישנים בנפרד