בזמן האחרון

בשנים האחרונות השמש התעייפה והפסיקה לזרוח עד מרכז השמיים. היא החליטה להישאר קרוב אל קו האופק, באזור בו אם יהיה לה חם מדי היא תוכל לצלול אל תוך המים הכחולים ולהירגע. החמניות, במחאה על כך הובילו את עולם הצומח לתקופת שגשוג מפוארת שבעקבותיה טיפסו העצים וגירדו לשמיים איפה שנעים והפרחים כיסו את כל פני הארץ, אפילו האצות ושאר יצורי הפלא של קרקעית הים השתתפו במפגן והתרבו על כל פני החול של מחשכי המעמקים שאור השמש לעולם אינו מגיע אליהם

בשנים האחרונות גם הירח התעייף מלזרוח ורק שלח קרניים בודדות בכל לילה אל הרקיע השחור ואפשר היה לספור כוכבים בודדים בלבד וגם הם היו נופלים לפני סוף הלילה. הים, למראה חסרונו של גורם שמי הלילה חדל מלהכות גלים בחוף והחול נסחף כולו אל תוך המים. לוויתני מצולות ענקיים נשכבו על גבם וגוועו לאם בעודם מביטים מעלה ומקוננים ״על חופי ימינו, שם דאבנו גם בכינו בזכרנו את ימי הקדם ואטלנטיס הקרייה הקדושה״

בזמן האחרון כבר שום דבר לא מרגש אותך. פני הזכוכית העדינות שלך הפכו לאבן קשה שאי אפשר לנפץ. הנחת בידיי מברשת עדינה וביקשת שאנקה את הבוץ ואת ערימות העפר שהצטברו תחת שפתייך ואפך, ביקשת שאעצום את עינייך ואקשט את מצחך בציורים אינדיאניים קדושים שאהבת, שיצליחו להציל אותך מעצמך. ידייך נחו לצד גופך המאובן על האדמה המחורצת והקשה ולרגע דמיינתי שאני לא מסוגל לשרטט את תווי גופך על פני האדמה. לרגע אחד נעלמת לי.
מחשבות הבדידות והעצב מילאו אותי ורוקנו מכל השאר.

בזמן האחרון אני מפחד מעצמי. אני חושש להביט במראה ולמצוא פנים שלא ימצאו חן בעיניי. אני חושש להביט ולמצוא פנים שאתאהב בהן. בזמן האחרון כל המילים שיוצאות לי מהפה מעלות ארומה של חרא, ציפורניי מגדלות טחב בקצוותיהן וצבע העיניים השתנה לצהוב של מוות.
בימים האחרונים אני מתעורר מתוך שינה ממושכת בעיניים פקוחות ונופל בתוך חלום אל הקרקע שאף פעם לא מגיעה.
בשעות האחרונות אני מתפתל מכאבים כי נחשים זורמים בעורקיי במקום דם וטפרים של מפלצות ארסיות ננעצים בבשרי.
בדקות האחרונות החדר מסתובב ואני מתענג על הבחילה שמשליכה את שאריותי האחרונות לכל פינותיו של שדה הראייה. ברגע האחרון אני רואה רק שחור מול עיניי וכל הכאב מפסיק וחרדת הקיום מנופפת בידה לשלום ולוחשים לי באוזן בשקט שעכשיו הזמן ללחוץ על כפתור הריסטרט

מילים מלמטה

״כבר הייתי פה פעם״ עברה המחשבה בראש מימין של אוזן לאוזן שמאל ושוב פעם לחש איזה קול נמוך ורועד כזה פנימה והוא יודע את כל התשובות ומשתמש בכל המילים הנכונות ״תפנה פה ימינה, שים לב בעיקול – הימנע מהקצוות המחודדים״ וכל מה שהצלחתי לחשוב זה על העומק המפתה והמושך הזה של הקול הכהה שלא הכרתי אבל המשיך לדבר אליי בפנים בביטחון שהצעיד אותי קדימה והלאה

תרוקן את כל המחסניות שלך עכשיו על גופי, לבשתי לכבודך את שמלת הכלה הלבנה שלי ועוד רגע חריצי הכדורים שלך ינקדו אותי באהבה אדומה מדממת שתזרום אל הביוב האנושי שלנו שזורם הלאה אל הים. חבק את גופי המפורר שנעלם לאט מבין אצבעותייך שאוחזות בי חזק ומאבדות תחושה של מציאות – קח את נשמתי המרחפת מעלה אל השמיים לטיול בין כל הזיכרונות היפים שזכרנו יחד – אל הימים שהתעוררנו מאוחר ואל הלילות שלא ישנו, קח אותי אל החופים הלבנים שדמיינת באוזניי ואל דרכי העפר המאובקות ששרפנו יחד. כתוב לי מכתבי אהבה ארוכים ומשתפכים שיגרמו לי לבכות שיתפסו לי את הלב מבפנים – שיחזירו אותי לבין ידייך המחבקות תחת עינייך העומדות לפרוץ בדמעות של אושר ושל עצב. שלח לי נשיקה באוויר שתרחף ותנחת על שפתיי האדומות שלא הרגישו חום מאז שעזבתי אותך. תניח את שאריות הגוף שלי בקבר שתיכננו ומעולם לא חשבנו שייפתח – תביט אליי מונח על שתי רגלייך כשאני שוכבת על גבי עם הפנים אל האדמה והשמיים ותבין שאהבת אותי ולא את גופי. תבכה על כל מה שכבר לא נראה ביחד, תבכה כי כבר לא תשמע את קולי בבוקר טוב או בערב גשום – כבר לא אדפוק על הדלת בזמן שתתקלח – כבר לא אעיר אותך משנתך כשאני חולמת ומתגלגלת בין המצעים – כבר לא אכין לך ארוחת ערב ולא אטעם את הקפה החזק שהכנת לי בכל בוקר. לא אגלה עוד סודות ששמרת ממני ולא אקרא מחברות סודיות שרק חיכית להזדמנות הנכונה להראות לי. כבר לא אשמע את מחשבותייך כשאתה עצוב ומתגעגע ולא אנשק את שפתייך המקומטות.

אני מונחת פה ואתה מעל וממשיך להסתובב
אל תחשוב על מספר הרגעים שעוד נותרו לך ואל תחשב את כל המהלכים הנכונים עד לרגע שבו כבר לא תוכל להלך יותר.
אני בטוחה שלא תסכים אבל נסה גם לא לחשוב עליי יותר מדי – אל תיתן לעולם שלא נראה להעסיק אותך – ישנם מספיק עולמות נראים ומתגלגלים לחשוב עליהם, תינוקות וילדים ושאיפות גדולות. חלומות גדולים עוד יתגשמו הרבה אחרי שכולנו כבר נהפוך לזיכרון וגם הזיכרון שלנו ושל כל מי שנעלם לפנינו יעלמו עם הזמן שימשיך לזוז

סיפור אהבה קצר

תן לי הזדמנות להיות אמיתית – תן לי הזדמנות לא רק למלא לך את הפנטזיות והרגעים השקטים תן לי למלא גם את הצד הריק של המיטה
תרשה לי לטעות ותרשה להוכיח לך שאתה לא יודע עוד שום דבר
תרשה לי להיות יותר נוכחת ופחות מושלמת-תלמד להכיר גם את כל הקמטים שלי תדע בדיוק איפה כואב לי ואיפה מדגדג
תניח את היד בדיוק במקום הכי חם ותנשום איתי יחד פנימה
תן לך הזדמנות
תן לנו הזדמנות לריב ולכעוס תן לי להתאהב בך כאילו אין שום דבר אחר יותר רומנטי או חשוב לעשות כאילו סחטו אותנו מתוך סיפור אהבה נדוש ורוד נמתח כמו מסטיק או מתוך זיכרון יפה כזה שמעולם לא היה שייך לנו תן לנו לצאת החוצה מתוך הראש שלך אל העולם שלנו

תני לי הזדמנות לשכוח אותך כאילו לא היית
תני לתמונה היפה הזאת שלך להיעלם לי מהזיכרון
תרשי לכל הפנטזיות להישאר שם באוויר ולעולם לא להגיע אל הקרקע
תהפכי לפרצוף שיום אחד לא אזהה ברחוב
תשנאי אותי כי זה בטח מה שמגיע לי כי שנאה עצמית תמיד התאימה לי יותר מאשר אושר
תמצאי אחד שאוהב יותר שיודע את כל המילים המדויקות אחד שיודע איפה לגעת-תגלי שתמיד ידעת את זה בעצם שתמיד זה היה די ברור ועכשיו כשמסך חוסר השפיות נמס אפשר לראות כמה אנחנו רזים
תן לי הזדמנות לאהוב אותך – אהבה פשוטה אהבה שלא דורשת יותר מדי שלא מעוניינת בניצוצות של סרטים או בפעלולי קרקס גדולים
תרשה לחיבוק שלי להינמס אלייך מבלי להבין לאן הוא נעלם
תסתכל עליי ותיעלם בתוך ים העיניים שמקבלות צבעים אחרים בקיץ
תכבה את המוח הזה שלך שלא מפסיק לתקתק בינינו

תכתבי עלינו איזה סיפור שיספרו יום אחד וכולם יתרגשו כשישמעו כמה יפה היית, תזדקני מול הים או מול כבישים סואנים או מול משטחי מדבר אינסופיים ומדי פעם תיזכרי בשקיעות שניראו פעם יותר דרמטיות ואהבות ששרפו הרבה יותר חזק, תרחפי מעלה אל השמיים או אל המקום הזה שאליו מגיעים אחרי שהכל נגמר