בזמן האחרון

בשנים האחרונות השמש התעייפה והפסיקה לזרוח עד מרכז השמיים. היא החליטה להישאר קרוב אל קו האופק, באזור בו אם יהיה לה חם מדי היא תוכל לצלול אל תוך המים הכחולים ולהירגע. החמניות, במחאה על כך הובילו את עולם הצומח לתקופת שגשוג מפוארת שבעקבותיה טיפסו העצים וגירדו לשמיים איפה שנעים והפרחים כיסו את כל פני הארץ, אפילו האצות ושאר יצורי הפלא של קרקעית הים השתתפו במפגן והתרבו על כל פני החול של מחשכי המעמקים שאור השמש לעולם אינו מגיע אליהם

בשנים האחרונות גם הירח התעייף מלזרוח ורק שלח קרניים בודדות בכל לילה אל הרקיע השחור ואפשר היה לספור כוכבים בודדים בלבד וגם הם היו נופלים לפני סוף הלילה. הים, למראה חסרונו של גורם שמי הלילה חדל מלהכות גלים בחוף והחול נסחף כולו אל תוך המים. לוויתני מצולות ענקיים נשכבו על גבם וגוועו לאם בעודם מביטים מעלה ומקוננים ״על חופי ימינו, שם דאבנו גם בכינו בזכרנו את ימי הקדם ואטלנטיס הקרייה הקדושה״

בזמן האחרון כבר שום דבר לא מרגש אותך. פני הזכוכית העדינות שלך הפכו לאבן קשה שאי אפשר לנפץ. הנחת בידיי מברשת עדינה וביקשת שאנקה את הבוץ ואת ערימות העפר שהצטברו תחת שפתייך ואפך, ביקשת שאעצום את עינייך ואקשט את מצחך בציורים אינדיאניים קדושים שאהבת, שיצליחו להציל אותך מעצמך. ידייך נחו לצד גופך המאובן על האדמה המחורצת והקשה ולרגע דמיינתי שאני לא מסוגל לשרטט את תווי גופך על פני האדמה. לרגע אחד נעלמת לי.
מחשבות הבדידות והעצב מילאו אותי ורוקנו מכל השאר.

בזמן האחרון אני מפחד מעצמי. אני חושש להביט במראה ולמצוא פנים שלא ימצאו חן בעיניי. אני חושש להביט ולמצוא פנים שאתאהב בהן. בזמן האחרון כל המילים שיוצאות לי מהפה מעלות ארומה של חרא, ציפורניי מגדלות טחב בקצוותיהן וצבע העיניים השתנה לצהוב של מוות.
בימים האחרונים אני מתעורר מתוך שינה ממושכת בעיניים פקוחות ונופל בתוך חלום אל הקרקע שאף פעם לא מגיעה.
בשעות האחרונות אני מתפתל מכאבים כי נחשים זורמים בעורקיי במקום דם וטפרים של מפלצות ארסיות ננעצים בבשרי.
בדקות האחרונות החדר מסתובב ואני מתענג על הבחילה שמשליכה את שאריותי האחרונות לכל פינותיו של שדה הראייה. ברגע האחרון אני רואה רק שחור מול עיניי וכל הכאב מפסיק וחרדת הקיום מנופפת בידה לשלום ולוחשים לי באוזן בשקט שעכשיו הזמן ללחוץ על כפתור הריסטרט

(LIFE (TradeMark

What’s life?
what’s life without loving
what’s life without saying “I hate you”
what’s life without crying
what’s life without being alone
what’s life without laughing
what’s life without pain
what’s life without punching someone in the face
what’s life without fixing one’s heart
what’s life without getting so drunk you can’t stand up on your feet and the whole of your friends must carry you home to bed
what’s life without seeing your friend doing so
what’s life without asking questions and what’s life without knowing there aren’t any good answers
what’s life without being a hero once in a while
what’s life without being afraid of the dark
what’s life without remembering all that has passed away
what’s life without scrambling in history’s pages, misspelling a new paragraph of adventures
what’s life without watching sunsets a dozen times every day
what’s life without falling in love in every person who passes by you on the street, hating his guts out, forgiving him for all that has happened and forgetting you have ever known when he disappears around the corner
what’s life without wanting to die
what’s life without smiling every morning and opening the eyes to a bright blue crystal clear skied world and hugging the total stranger who kept you warm during the night
what’s life without being a hippie
what’s life without having crazy dreams
what’s life without realizing sometimes dreams crush
what’s life without realizing dreams might only be meant to be dreamed
what’s life after you have seen it all and been it all
what’s life when you have regrets
what’s life when people who you love are far away and the only reason causing this situation is yourself
what’s life in the morning after when birds sing and a soft wind breezes through a big eucalyptus tree while the green grass is lying under your head
what’s life when you got tired and you wish for things to happen but nothing do occur
what’s life without forgiving yourself for actions when you might have had no other choice
what’s life without forgiving time for passing by so quickly and never stopping so you could catch him up

סרטים על אנשים יפים יותר

סרטים על צרות של אחרים שאמורים למכור לי שלווה או לפחות לגרום לי להגיד שכנראה יש אנשים עם חיים יותר חרא משלי לא ממש קולעים לנקודה ורק מתיזים לכל עבר את כל הבוץ והעובש עולה על פני המים וכל האנאליות חסרת המילים שלי שמשתקת את מיתרי הקול והלשון בדיוק ברגע שבו אני מצפה מהם לפעול מפילה אותי על הקרשים שכבר לא יכולים לשאת את משקל הגוף שלי בנפילה וגם הם כבר סדוקים ושביבי עץ ניתזים לכל כיוון כשאני מנסה לתפוס באיזה חתיכת עץ שתרכך את הנפילה המתוקה שלא הייתי מייחל אפילו לא לעצמי ביום רע.
אנחנו קטנים כל כך קטנים וחוסר ידיעת העובדה המדויקת הזאת מונע מעצמנו לדחוף קנה לתוך הפה ולסחוט הדק שחור ומתכתי שלא נושם ואין לו רגשות הוא בעיקר פועל – מאחורי הרבה מדי רעיונות עומדים מעט מדי אנשים שמזריקים ישר לתוך הורידים הכי רחבים בגוף את כל מה שצריך להרגיש וכל מה שאמורים לחשוב והגוף נלחם כמו במחלה ועומד לקרוס מן המאמץ המצח והכתפיים כבדים לפתע הבטן מתהפכת והברכיים משתחררות ברגע וכל המסה הפיזיקלית הזאת שאפשר רק לחשב במשוואות ומדדים שלא באמת קיימים קורסת לתוך עצמה לתוך הרצפה לתוך ייאוש שנדחק יום אחר יום אחר יום אל פינות חשוכות מאוד ומוארות מאוד ובעיקר לא נוטות להיות מושפעות מהמציאות שכבר מכוונת לכיווננו כיתת יורים שלמה שמחכה לפקודת האש מול קיר הנורים. ממתקים וליצנים צונחים לי על הראש ואני מביט מעלה והשמש מסנוורת וחמה וחיוך עולה על פניי צחוק של ילדים וסתם עוברי אורח מהדהד באוזניי ויכולתי להישבע שאפילו שמעתי איזו ציפור מזויינת שרה רק לכבודי, כל היקום המטורלל הזה לובש כבוד והדרה רק לקראת זיכוך מחויך אחד והרמוני שבו אשלים עם הסדר העולמי המופלא והמצויר הזה שנשלף ישר מהדמיון של וולט דיסני או לפחות מתוך איזו סדרה אמריקאית מצחיקה

דמות שחורה ומלאכית תופסת צורה מול עיניי ואני הוזה את פיה נפתח ואת עיניה מתמלאות בחיים והיא שרה באוזניי באיזו שפה שאני לא אמור להבין ודמעות מתחילות לזלוג מטה לכיוון הרצפה משתי לחיי ואני מתחיל להקיא שוקולד ועטיפות פלסטיק של בובות מעוצבות מחנויות מהודרות והמלאכית מסריחה מחתיכות של זיכרונות שאחרים הדביקו עליה בשמי – אני נופל על ברכיי שוב ומתחנן,
לא בחרתי את החיים אותם קיבלתי ולמרות זאת קיבלתי אותם ובדרך אל הקץ המתוק עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי לעשות

אני שולף את האקדח וסוחט את ההדק שלוש פעמים
ואף קול יותר אינו נשמע

תורת השום דבר, מהות הכלום

מהפכנים צריכים למות צעירים אחרת הם הופכים לסיפור עצוב שטופים באור נרות זיכרון קלוש שגוסס וכבה והופך לעשן כל ההיסטוריה אפופת הערפל האפרורי והסמיך של הזן המפותח להחריד הזה שנלחם והורג וחוזר הביתה בדיוק בזמן לאכול עסוק בלחימה על טריטוריות וקווי גבול דמיוניים על אהבה ועל אמונות ועל איברי מין זקורים שניטרלו מזמן את כל שאר איברי החישה ורק גרגרנות סגלגלה אדומה צפה מעל ומשתלחת לכל כיוון ורומסת צלילים ואותיות של קירבה.

העולם נע מחוץ לחלונות הזכוכית החסינה של החללית הירקרקה שטסה סביבי הלאה לכיוון הכבישים המוכרים הלא נגמרים שלא מובילים לאף מקום מסוים – אני יושב ולא זז ולא מתקדם כמו אסטרונאוט נכה שקטעו לו את הרגליים משיר שכתב איזה דיוויד בואי אקס ביטלס לשעבר עם מבטא בריטי שתמיד רציתי, בחלל הוא מרחף כמו כל אחד ועל הארץ הוא מקורקע. מחשבות ריקות ממלאות לי את הראש בתכנונים של תוכניות שלעולם לא אבצע ותחושת בחילה מתחילה לטפס במעלה הבטן ובית החזה ולכיוון הגרון וזו בכלל הבחילה של לא-אכלתי-שוב-יותר-מדי-זמן-בוא-נתקע-איזה-המבורגר-מוגזם-לאללה ולא ננשום איזה שעה ואחרי שצללתי לכמה רגעים במחשבות הכעס המדומיינות שלי תחושת ההכל סבבה מתפשטת בגוף ואני מציית לה ולמנטליות המוכרת וממשיך לנווט קדימה בשיטוט אחר הקרב הבא בסדרת האימונים המפרכת הלא מתוכננת שלי.
טריילר טראש עם ניחוח ים תיכוני חבורת כפריים מותקנים בתוך רבי קומות אסתטיים ודוחים שמשוכפלים פעם אחר פעם כמו באיזה סרט אימה עתידני על רובוטים שיצאו משליטה כי הבינו שלגזע בני האדם אין שום תכלית יעילה צונחים על מדרכות רחוב רחבות ומשופצות כשמפלצות בטון ומלט מקיאות אותם החוצה בשעות היום ומקיאות גם בלילה

מבנים מפוארים ומפורטים שולחים זרוע ארוכה לכיוון השמיים ומסתירים את השמש כשעומדים תחתם ובתוך אותם בניינים פסלים מפוארים ניצבים ושולחנות עץ זוויתיים מעוצבים מונחים בפינות חדרים רחבי ידיים מרופדים בשטיחים מקיר לקיר וסוליות סוליות יוצאות ונכנסות מימין לשמאל ומלמעלה למטה וההתרחשות הרועשת והמסקרנת כולה גועשת רוחשת תחת שלט גדול וזוהר שנוצץ מעל דלתות הכניסה ומזכיר: "תורת השום דבר, מהות הכלום".

קיום בינוני וזמני שכולו ציפייה לחיים אחרים בנצח הארוך והאפור