על הקשר בין ארגוני טרור, בעלי דירות ומעמד הביניים הממורמר

על פי נתוני הלשכה המרכזית לחרטא ברטא ולתפירת ג׳ובים מנופחים, יש בישראל מלא בעלי דירות.
להיות בעל דירה זה לא מקצוע – זה הדוניזם. זה אדנות, זו השפלה, זה מעמדות, זה פאקינג בורג׳ויזי ופרולטאריאט אול אובר אגן.
זו פילוסופיה שכבר כתשו אותה לחתיכות לפני מאתיים שנה והצרה היא שאף אחד לא מקשיב, השוכרים האומללים שמתחננים לאימא ואבא שרק רוצים שיהיה לילד שלהם טוב, שמגרדים שקלים מתחתיות של קפה הפוך בארומה או בבית הקפה ליד הבית, שחולמים על חו״ל כי נשבר להם הזין מהשרב. ההורים שחסכו במקרה הטוב ומבזבזים במקרה הרע כדי ליצור מיעמוד מחודש ודוחה שמבטיח להתהפך על מקימיו ברעש מחריש בעתיד הנראה לעין.
זאת אומה שטורפת את מטורפיה בתאוות בשרים מדממת ומשאירה מאחוריה רק עצמות, זאת אומה שמגלגלת את החרא אל החוליה החלשה בשרשרת המזון הכלכלית וכשהגוף קורס היא מטרטרת את שאריותיו אל הפריקאסט הקרוב וחזור ואל הפריקאסט הקרוב ושוב.

רחמים הם עניין שממנה והלאה, אומת הצדק הנצחית, עם-הספר-ההיסטורי. רחמים יטפחו את האויב בשקט ויתנו לו הזדמנות להכות בחזרה. הרחמים יובילו את צעדיה אל עבר אחריתה ולכן אין לה מנוס אלא לחסל כדי להגן, לחרב כדי לשמור, לשדרג כדי לבחור, לבטל כדי לזכור, לתכנן כדי לסגור ולמהר כדי לגמור.

מילים נשפכו בשבחה של האהבה אל הארץ הקדושה, הקדומה והנכספת אך מעולם לא שמעתי שיר שנכסף אל אזרחיה. אלפי שנים התפזרה אמונה על פני כל הכדור וכשהגיעה הזדמנות לאסוף אותה יחד, התאספו כל מפסידיה ובנו להם משכן לתפארת, עם בעיות מיעוטים ובעיות של שחיתות, בעיות ביטחון ובעיות של עיוות אבל אף אחד לא עצר לחשוב, כי מי שעצר נעלם מאחור ומקדימה נותרו שוורי המלחמה וקרנפי הקרבות.

אין מקום ליונים פה
חם מדי, הן מתות
אולי אם יקרה איזה משהו גדול
החיים פה ישתנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *