טו, טו-טו, טו, טו-טו

אני אוהב לקרוא ספרים עם קצב, ספרים שבועטים לי בין הרגליים.
אני אוהב לקרוא ספרים שמעיפים אותי לארצות שמעולם לא הייתי בהן, שמקלפים מעל הזיכרונות שמעולם לא צברתי את האבק של הנוסטלגיה. אני אוהב לקרוא ספרים שבוערים באהבה שורפת – שזוחלים על כבישי אספלט שחורים לאורכן ולרוחבן של יבשות עתיקות שכבר לא זזות לשומקום.
אני מדמיין את צעדיי המרושלים לצד ציידי ראשים מחודדים ולצד שתיינים שאין להם תחתית, בעקבות מגלי עולמות חסרי פחד שמניפים את האצבע לכיוון האופק הלא ברור.
אני מתאהב ביפיפיות נרדמות עם גווני עור וצבעים שמעולם לא ראיתי, מטייל עם דמיוני על חוף ארוך ובהיר כשעצים של קוקוס לבן מפילים לי מיץ טרי על הראש.
אצבעותיי מרקדות בטירוף שאין עליו שליטה על פסנתרי עץ ישנים ורק כמעט מכוונים בברים מאופלים-מעופשים בעיר שידעה אסונות וגיבורים יותר משידעה דליפות ביוב ותוכניות מתאר לשיפור פניה
מיתרי גיטרה שנמתחים עד לאינסוף מבטיחים לי שמוזיקה טובה וסרטים טובים לעולם לא יפוגו מתוקפם, רק אנשים יפוגו ובכלל שואלים המיתרים איך יכול אחד לדעת כמה הרסני הוא עשוי להיות כשהוא כולו חלק מתאונת דרכים אחת גדולה ולסיכום מנחית עליי הסיפור לקח שמפחיד כי כשיש לך יותר כסף, יש לך גם יותר סיבות לשיר את הבלוז
אני אוהב לקרוא את מה שאי אפשר לראות, את העצב הכואב ואת הפנים הדומעות בבדידות, את השקיעות הלעוסות שמחממות את הגוף ואת הגעגועים שלא מוצאים מקום לנוח. אני תופס על דפי הנייר הדקים, טרמפ לגלקסיה אחרת וצולל איתם אל תוך הכחול העמוק שמסתתר בפנים ולא מציץ את ראשו לעיתים קרובות מספיק. אני בורח אל ערי מקלט אבודות של שבטים שנכחדו מזמן ורוקד סביב מדורות ענק שמקוות לגשם שינקה את כל העולם, אני נודד על שבילי הנעורים רק בכדי לגלות שהתמימות נגזלת גם היא בידי השנים המצטברות ושפתיי נמתחות בחיוך שעוד לא מבין את סודותיו.
מחשבותיי נשלחות לכל עבר כמו אבן מתעופפת ומתגלגלת במורד סמטאות עתיקות, עטופות בהיסטוריה משיחית-טכנולוגית-נבואית שמבטיחה שהיום האחרון קרב וכל שאפשר לעשות בנידון זה לנסות לתפוס מקום טוב ממנו נוכל לראות את מופע הזיקוקים האחרון בהחלט על כל פרטיו

מתפוצצים סביבי סופרים חסרי פנים בעלי מבטא זר שממציאים בראשי נופים שלא קיימים עוד ומפה מתחילה לשרטט את נתיביה אל ארץ הפלאות הנסתרת שלוחשת לי מילות אהבה ומזמינה אותי למצוא אוצרות חבויים שטמונים בין שכבות התודעה המנומנמת שלי

מסעות הדמיון שולחים אותות חשמליים אל כל עבר ומשליכים את גופי מהרפתקאה להרפתקאה ולא נראה שהעייפות משפיעה עליי כלל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *