אלוהי הרוקנרול

חונכנו להאמין באלוהי הרוקנרול, מלאכי דיסטורשן וקלשוני לס פול תנכיים
לימדו אותנו להאמין שהמפלצות יושבות לא בבטן האדמה אלא בקצה מגדלים גבוהים מחודדים ומזכירות פינגווינים עגלגלים יותר מאשר את אותן החיות שמופיעות בסיוטים של ילדים
כתבו רק בשבילנו המנוני אצטדיונים אדירים ובלדות שקטות שמאיימות בכל שנייה להתפוצץ מתוך הרמקולים החוצה ולחתוך את הלב בדיוק באותה צורת צלקת שכבר הספיקה להחלים על גופם של דמויות מתוך אגדת הילדים שאף אחד לא כתב לכדי ספר אבל כל ערב מספרים אותה מעל במות חשוכות מוארות באורות חמים וסגולים בתוך ברים ואולמות קטנים שנמתחים לאורך ערי בדידות וצער ושקים מלאים בתקוות וחלומות גדולים שגם אם לעולם לא ייתגשמו תמיד ידגדגו בחלק התחתון של הגב, קצת מעל התחת וירימו אותנו קצת יותר גבוה מעל הקרקע לכיוון השמיים עם הכוכבים

תקליטים ישנים באריזה מתקלפת ותמונה של שני זרים לוחצים יד תלויים לי על הקיר ואני משלים עוד חלק בפנטזיה ומעיז להגיד בקול שכולם משוגעים, אני מניף את היד על פני הגיטרה ובוקע מתוכה צליל שכבר שמעתי מיליון פעם לפחות – הרעש מהדהד בחדר הקטן ונעלם ואני צולל חזרה לתוך הפנטזיה הצבעונית שמרחפת סביב

כוכבים גדולים מנצנצים חזק לתוך עיניים של ילדות סקרניות עם חלומות אדירים שחושבות שבתוך אור הזרקורים יותר חם – מאהבה או מתשוקה בוערת וזולגות לתוך דמעות של הבנה כואבת שחם פה כי האורות הבוהקים שורפים את הפנים עד שלא נשאר מה לצלם ואחרי מי לעקוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *