סוף טוב

עיניים כחולות ועצובות מלוכסנות בכיוון מטה בקצוותן מביטות דרך זגוגיות משקפיים עייפות ממוסגרות בצבע שחור ודק מביטות אל המעבר הכחול ברכבת הארוכה שמובילה אנשים עייפים ומתגעגעים, תיירים ותושבים חוזרים עשירים ומסכנים שמרגישים שווים בפני המוות והחיים שיכולים להיפסק בכל שנייה בקול תרועה טראגית שתרגש את כולם עד הטראומה הבאה במלחמה הבאה שטרם החלה וכבר חרטה בי כמה צלקות

שורות מסודרות וריח ישראלי אותנטי של מושבי רכבת והרצפה שהתלכלכה מכל יופיה של הארץ שנדבק לרגלי הנוסעים והשבים
ממרחקים עצומים וממסעות ארוכים שנמתחו על פני כל הגלובוס הכחלחל המנוקד בחתיכות ירקרקות של יבשה וטומנים ריחות וטעמים של יבשות אחרות ואנשים ביותר צבעים ממה שאפשר להעיז לדמיין
חייל בתחפושת אזרח לרגל סוף השבוע שורף את כל מה שראו עיניו בשבועות הזית האחרונים ומחטא את דרכי העיכול הנשמה והכבד שיושבים עמוק בבטן ולא חושדים בנוזל הריחני השקוף הזורם דרכם ומזכיר למוח ולעוד כמה חלקים שלעולם לא רואים שמקומם הקבוע איננו איפה שקבעו מדענים מקצועיים ואנשי רוח משוננים

כימיקלים זורמים לי דרך המוח, מחברים ומפרידים חושים שלא שידרו הגיון מלכתחילה. הם מספרים לי שהעולם יותר גדול והקלישאות לעולם לא יהיו דביקות שוב והגיבורים ישובו לשלוט על בני האדם שזוכרים כבר רק איך לפחד והעיוורון הפך למנת חלקם המתוקה
התמונה מתחילה להסתובב מחוץ לחלון וכל קו האופק מקבל זוית חדה מדי כשהראש צונח מטה אל האושר של הלחיים הלחוצות לאספלט שעוד נשארו חמות ממגען של הדמעות שנטפו לכיוון הכביש למרות שסיפרו לי רק על סוף טוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *