סיפרת לי

סיפרת לי שאני חירש לניגונים של כלי נגינה אקוסטיים-אקזוטיים בצבעים כהים שכמעט אי אפשר לראות ובצבעים בהירים וזוהרים שמסנוורים כמו השמש ביום חם מדי אחרי לילה גשום ברעמים שמבריקים את השמיים באפריקה הרחוקה שעוד תחרוט עליי צלקות של חיוכים

לימדת אותי להסתכל לתוך עיניים של בנאדם כשהוא שר, כשהוא מצייר החוצה את הנשמה האמיתית שלו בסולו גוספל שחותך את הלב שממשיך לפעום גם כשהסרט נתקע והכתוביות נמחקות, כשבנאדם שר הוא לא מחופש בשום צורה

אמרת לי שאם לא אשיר תהיה סתם מוזיקה, תוים שחורים על דף לבן לא עושים אותך בטהובן, צחקת. חיוך בכמה סולמות הרמוניים שנשמעים נפלא גם לבנאדם שלא למד קרוא וכתוב מימיו, צעקת באוזניי שלמלא את הראש במשוואות וידע מנותח היטב לא יגרמו לגלי הים שנשברים שוב ושוב על קצות היבשה הצהובים-לבנים להישמע אחרת ונשים יפות יישארו יפות, חיות ימשיכו לדבר בשפה שלעולם לא אדע ואסטונאוטים ימשיכו להופיע בחלומות שלי גם אם אטוס לגלקסיה אחרת

מה שנשאר בלב אחרי ששמענו את כל השירים המפורסמים זה השיר שכתבתי על חבר שנסע רחוק או מת צעיר מדי ויעבור עוד הרבה מדי זמן עד שאראה אותו שוב, על עיר רחוקה שמתגעגעת לטביעות הרגל שעוד לא יצרתי ברחובותיה הארוכים הרועשים, על מדבר חול גדול שכתב עליי שיר מבלי שידעתי. שיר על אהבה אחת לא מיוחדת, אהבה כזאת שאהבו בדיוק כמוה הרבה פעמים לפניי ועוד יאהבו הרבה אחריי. אהבה לידיים שיזדקנו ויתקמטו זכרונות שלובים בין אצבעותיי, אהבה שכל כולה ציפייה למחר וגעגוע ליום שעומד להיגמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *