פסקול של אנשים אחרים

אף פעם לא רקדתי, במסיבה באמצע מדבר שנמשך הרבה מעבר לאופק שנמתח בצורה של גבעות ועוד גבעות של חול וסלעים ופרצופים מזוקנים ומשקפיים וקרחות עם קעקועים לצלילי סקסופונים וקופסאות קצב מסורתיות ומילים חדות ומדויקות בשפה בלקנית שאני לא מבין
עוד לא ישבתי בבר באזור החשוך של תל אביב על גבול יפו כשבקצה המעושן הרחוק שלו בין כיסאות גבוהים ודמויות ארוכות דופק על גיטרה ישנה שחוקה זמר עם שיער לבן ששרף את כל ניו אורלינס וסביבותיה אבל שלום סיפר לי עליו סיפור בלוז כחול
עוד לא טיילתי בתוך השלכת החומה זהובה של מרחבי מערב היבשת האמריקאית הצודקת והחזקה אבל צעיר מבולבל אחד שאסף טרמפיסטיות עם מטען כבד כתב לי מכתב על איך יהיה להזדקן איתן ואיך ישמעו הסיפורים שנכתוב ביחד
אף פעם לא הייתי בליברפול של החורף האנגלי האפור שמתבהר לגוונים של צבע אפור וקודר כשיש גשם ואנשים שמחים שותים שם בירה כאילו הייתה חיונית לזרימת הדם כשחיפושיות וחרקים אחרים מתרסקים על הפגוש בדרך הביתה מעוד לילה ארוך
לא צללתי לתוך טריפ פסיכודלי של שנות השבעים עם מכונות מוזיקה ורודות שממציאות צלילים שמעולם לא שמעתי כשברקע פסנתר מנגן נעימה שכנראה תביא איתה את סוף העולם הכי הרמוני שאפשר להמציא
לא פתחתי את העיניים אחרי האור הכי חזק שנחת על הירושימה כשפתיתי אבק ושאריות של חיים נחתו בעדינות על הקרקע ואף רעש לא נשמע

אבל שמעתי שירים של אנשים בשר ודם שלעולם לא ישמעו עליי
סיפורים ומנגינות שטיפטפו החוצה מבין אצבעות של דמויות שתמיד נראות כל כך טוב על הבמה ויודעות לקרוע החוצה את בכי ואושר של אנשים אחרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *