אני הוא כולם וכולם הם אני ואין שום גבול ברור שמישהו החליט למתוח
הרופא שמחבר אנשים ואיברים חזרה למקומם הטבעי הסביר
הכבאי שנלחם בשריפות ענק ומתגעגע לימי החתולים על העצים
השוטר שהפך להיות כלי בידי אינטרסים שרחוקים ממנו כמו מאותם פושעים שאחריהם הוא רודף שמעלים בו סימני שאלה לגבי כל ההגיון של הטירוף האנושי
המורה שכבר מזמן הפך לשק חבטות לחברה ולאנשים ומורים צעירים שכבר לא מצליחים לגרד סיבות סבירות להישאר במקצוע
המציל שמרוויח יותר מכולם בחודשי הקיץ ובחודשי החורף מקלל
הטכנאי המחונן שמפעיל את המכונה המתוכננת מתוכנתת היטב לכיוון פריצת הדרך הבאה
המלצר המחויך עייף שנראה כמו אלף אחרים גם כשהוא מביט בי חזרה מן המראה על הקיר
הזמר על הבמה שאוחז בקהל המשולהב ולוקח איתו כל אחד למסע בשמיים שחוזר לארץ רק עם פרוץ השקט שוב
הסטודנט הלא מעניין-לא-מעוניין שמתקדם אל הוי הבא בספר למרות שהוא כבר מזמן הבין שזו לא הדרך הנכונה
החייל התשוש המלוכלך שעומד בתחנת האוטובוס באמצע הכלום הגדול הרומנטי של הערבה שתמיד יישאר גם קצת חלק ממני
מוכרת הבדים המאובזרת בחיוך ועגילים אדירים לכל דורש שיורה לכל עבר כל פיסת מחמאה אפשרית ומקיאה החוצה את חתיכות הכנות האחרונות
התלמיד בדרך לעוד יום בתוך המערכת החינוכית העייפה שאיבדה את הכיוון ועם כל יום שעובר מזכירה יותר משרדי פרסום מפוארים מאשק מקום לגדול בו
הנווד שמהלך בין השורות שנרדם על ספסלי רחוב או על ספסלי אוטובוס בדרך לדרום החם או לצפון השחון
החקלאי החרוץ שמנהל את כל הזרים חדורי המוטיבציה להרוויח עוד ועוד כי במקום אחר החרא שלנו שווה זהב
הפרופסור המוצלח המעוטר שבחר לפתוח את העיניים בכל בוקר מול נוף אחד למשמע צלילים שונים
הדגים ששוחים בתוך הכחול של הים ולא יודעים להבדיל בין ימי קדם של מלכויות ומסעות צלב לבין תקופת שפע הידע המדכאת ביותר שהמצאנו עד היום
הרופא המסור שאיבד עצמו לדעת בתוך כל הדאגה ורגש האחריות המפעם בו ללא הרף משמרת אחרי משמרת גם אחרי שלושים שעות רצופות של עבודה
הזקנות החביבות האלה שיושבות בתחנות של אוטובוסים שנדמה כאילו לעולם לא יעלו-כאילו הן נטועות אל תוך ספסלי הפלסטיק הדהויים כתומים ורק מחכות לזוג עיניים שיהיו מוכנות להביט בהן
ילדים צעירים צעירים שהגיעו רחוק כל כך עד שכבר אינם יודעים לדבר את המילים שנשמעות סביב עד שאפילו אימא ואבא לא יודעים להבין מה קורה סביב ואותה תחושה חוזרת לילה אחרי לילה בחלומות על יבשת אחרת ועל ארץ ישנה
החלוץ שעוד תפור למכנס הקצר וחולצת הכפתורים הכחולה שמביט על חצי המיטה הריקה בגעגוע-שאיבד בהזיותיו וזקנתו את ערכי האש והמלחמה שלאורם שינה את העולם ועכשיו הוא נטוע בתוך מחלות שמדרדרות את כל מה שנשאר ממנו לתהום ששוכחים בה את כולם
הפיליפינית שכבר שכחה איך נראית העיר ממנה באה ואיך נראים הילדים שבשבילם היא חוסכת עוד ועוד
התייר האמריקאי העולה שגם אחרי עשרים שנה בארץ עוד נשמע כאילו רק אתמול הגיע מהערבות של טקסס או מתוך מגדלי הברזל של ניו יורק שמסתובב בירושלים הקדושה כמו משוגע ומערים על כל העוברים שעוד נשארה לו טיפה של שפיות שמאוהב באדמה יותר מבבני אדם שמהלל היסטוריה שאף אחד לא יכול להוכיח
הבדואי שלאף אחד לא אכפת ממנו שקרא לעצמו נווד ועכשיו קוראים לו פולש שמדבר בשפה שאף אחד אחר לא מבין שמקדש תרבות שאף אחד אחר לא מבין שממציא כל סיבה טובה לשנוא אותו ואני נשאר חסר מילים מול הזיות העולם הישן הזה שתופסות צורה מולי
הילד שהלבישו כמו חייל שגם אחרי שהוריד את המדים הם נשארים תפורים אל גופו גם כששכב כמו גופה בלי לזוז תחת שמי המזרח או שמי הדרום או על איזה קרחון אנטרקטי נסחף שמבשר על סוף העולם כשכל מה שחלם הפך לאבק וחול של המדבר ושל שמירות ארוכות על מקומות שלא צריכים שמירה-צריכים שליטה והגיון
בכולם אני נמצא והם נמצאים בי-העמוס בכל טוב העמוס בכל הטראומות