חודש: יוני 2014

אני הוא כולם וכולם הם אני ואין שום גבול ברור שמישהו החליט למתוח

הרופא שמחבר אנשים ואיברים חזרה למקומם הטבעי הסביר
הכבאי שנלחם בשריפות ענק ומתגעגע לימי החתולים על העצים
השוטר שהפך להיות כלי בידי אינטרסים שרחוקים ממנו כמו מאותם פושעים שאחריהם הוא רודף שמעלים בו סימני שאלה לגבי כל ההגיון של הטירוף האנושי
המורה שכבר מזמן הפך לשק חבטות לחברה ולאנשים ומורים צעירים שכבר לא מצליחים לגרד סיבות סבירות להישאר במקצוע
המציל שמרוויח יותר מכולם בחודשי הקיץ ובחודשי החורף מקלל
הטכנאי המחונן שמפעיל את המכונה המתוכננת מתוכנתת היטב לכיוון פריצת הדרך הבאה
המלצר המחויך עייף שנראה כמו אלף אחרים גם כשהוא מביט בי חזרה מן המראה על הקיר
הזמר על הבמה שאוחז בקהל המשולהב ולוקח איתו כל אחד למסע בשמיים שחוזר לארץ רק עם פרוץ השקט שוב
הסטודנט הלא מעניין-לא-מעוניין שמתקדם אל הוי הבא בספר למרות שהוא כבר מזמן הבין שזו לא הדרך הנכונה
החייל התשוש המלוכלך שעומד בתחנת האוטובוס באמצע הכלום הגדול הרומנטי של הערבה שתמיד יישאר גם קצת חלק ממני
מוכרת הבדים המאובזרת בחיוך ועגילים אדירים לכל דורש שיורה לכל עבר כל פיסת מחמאה אפשרית ומקיאה החוצה את חתיכות הכנות האחרונות
התלמיד בדרך לעוד יום בתוך המערכת החינוכית העייפה שאיבדה את הכיוון ועם כל יום שעובר מזכירה יותר משרדי פרסום מפוארים מאשק מקום לגדול בו
הנווד שמהלך בין השורות שנרדם על ספסלי רחוב או על ספסלי אוטובוס בדרך לדרום החם או לצפון השחון
החקלאי החרוץ שמנהל את כל הזרים חדורי המוטיבציה להרוויח עוד ועוד כי במקום אחר החרא שלנו שווה זהב
הפרופסור המוצלח המעוטר שבחר לפתוח את העיניים בכל בוקר מול נוף אחד למשמע צלילים שונים
הדגים ששוחים בתוך הכחול של הים ולא יודעים להבדיל בין ימי קדם של מלכויות ומסעות צלב לבין תקופת שפע הידע המדכאת ביותר שהמצאנו עד היום
הרופא המסור שאיבד עצמו לדעת בתוך כל הדאגה ורגש האחריות המפעם בו ללא הרף משמרת אחרי משמרת גם אחרי שלושים שעות רצופות של עבודה
הזקנות החביבות האלה שיושבות בתחנות של אוטובוסים שנדמה כאילו לעולם לא יעלו-כאילו הן נטועות אל תוך ספסלי הפלסטיק הדהויים כתומים ורק מחכות לזוג עיניים שיהיו מוכנות להביט בהן
ילדים צעירים צעירים שהגיעו רחוק כל כך עד שכבר אינם יודעים לדבר את המילים שנשמעות סביב עד שאפילו אימא ואבא לא יודעים להבין מה קורה סביב ואותה תחושה חוזרת לילה אחרי לילה בחלומות על יבשת אחרת ועל ארץ ישנה
החלוץ שעוד תפור למכנס הקצר וחולצת הכפתורים הכחולה שמביט על חצי המיטה הריקה בגעגוע-שאיבד בהזיותיו וזקנתו את ערכי האש והמלחמה שלאורם שינה את העולם ועכשיו הוא נטוע בתוך מחלות שמדרדרות את כל מה שנשאר ממנו לתהום ששוכחים בה את כולם
הפיליפינית שכבר שכחה איך נראית העיר ממנה באה ואיך נראים הילדים שבשבילם היא חוסכת עוד ועוד
התייר האמריקאי העולה שגם אחרי עשרים שנה בארץ עוד נשמע כאילו רק אתמול הגיע מהערבות של טקסס או מתוך מגדלי הברזל של ניו יורק שמסתובב בירושלים הקדושה כמו משוגע ומערים על כל העוברים שעוד נשארה לו טיפה של שפיות שמאוהב באדמה יותר מבבני אדם שמהלל היסטוריה שאף אחד לא יכול להוכיח
הבדואי שלאף אחד לא אכפת ממנו שקרא לעצמו נווד ועכשיו קוראים לו פולש שמדבר בשפה שאף אחד אחר לא מבין שמקדש תרבות שאף אחד אחר לא מבין שממציא כל סיבה טובה לשנוא אותו ואני נשאר חסר מילים מול הזיות העולם הישן הזה שתופסות צורה מולי
הילד שהלבישו כמו חייל שגם אחרי שהוריד את המדים הם נשארים תפורים אל גופו גם כששכב כמו גופה בלי לזוז תחת שמי המזרח או שמי הדרום או על איזה קרחון אנטרקטי נסחף שמבשר על סוף העולם כשכל מה שחלם הפך לאבק וחול של המדבר ושל שמירות ארוכות על מקומות שלא צריכים שמירה-צריכים שליטה והגיון

בכולם אני נמצא והם נמצאים בי-העמוס בכל טוב העמוס בכל הטראומות

שקט של מקום גדול
שקט של זיכרונות
שקט של מבוכה ביו שניים או שלושה או יותר
שקט דממה תנכי
שקט של מוות
שקט של זכוכית שחוסמת אותך מכל העולם ומכל הרעשים הבלתי צפויים בלתי רצויים בלתי מרוצים שמצקצקים בלשונם מבלי שתשמעי –שקט של הבל הבלים של מבט קפוא מהעבר של סיוטים שלא חלמת אבל לימדו אותך לשנן של כאבים שלא כאבת אבל חונכת לנקום בשמם של אטימות בלתי מובנת שחותכת בני אדם
שקט של שדות ארוכים ירוקים של יערות שאי אפשר לראות דרכם את האור של השמש שקט של כל המסננים והמסננות שבנו סביבך היטב בכדי שלא יזלוג החוצה שום דבר שעלול להיות מסוכן
שקט זיכרונות שזולגים הלאה בתוך דמעה כלואים לנצח בתוך רומנטיקה זולה שכבר לא מרגשת אף אחד שיודעת שאפילו הלחות שנשארת על הלחיים אמורה להיעלם מבלי שום רעש
שקט של כל המחשבות הטובות האלה שאנחנו יודעים ומבינים טוב וטוב מדי שמנפץ כל סיכוי להגעתם של המלאכים
שקט שאין לו שום משמעות
שקט של הבוקר של כל האנשים יוצאים מהבית עוד שקועים בחלומות של הלילה מביטים החוצה אל כל האחרים שעוד צלולים בתוך הזיות הלילה האישיות הפרטיות והשקרים של מבטי ליל אמש
שקט של המחשבות שאיבדו את הכיוון כי כבר אין שילוט ברור אל הכיוון הנכון
שקט של יער של אמצע הלילה של טבע שכבר שכחת אבל לא יצליח להשכיח את עצמו ממך
שקט של רחשים עמומים במרחק שמתגלגלים כמו צחוק באוזניים של מישהו אחר-שקט של תפילות סתומות שאתה לא מבין למרות שפעם ידעת לשנן בעל פה גם מתוך שינה-שקט של מבוכת העצב הקיומי שלא מובנת לאף אחד יותר-שקט של המחשבות הכי רועשות שמתנגנות בראש שאין להן אף מקום יותר הולם להשתהות בו-שקט של בין לבין שלמדנו להיות כל כך טובים בו שקט שלמדנו לרצות את כל הסובבים את כל הצודקים מאוד שאוחזים באמת אחת שאי אפשר לערער ששכחו איך להקשיב עם אוזניים פקוחות שמיישרים מבט קדימה ומבכים את אלו מאיתנו שמעיזים להטיל ספק במה שרואים בעיניים-שקט של שבוע שמתחיל רק כאן כי מישהו זקן כזה עם הרבה הסברים החליט שדווקא היום צריך להבדיל בין קודש שאי אפשר לראות אבל מרגישים לבין כל החול שנדבק בין האצבעות ברגליים
הדרך הנכונה לחיות עם סמים ובלי סמים עם אלכוהול ובלי אלכוהול עם משקאות חריפים ואנשים מטומטמים עם סימני שאלה סתומים וסימני קריאה מתישים עם חלומות גדולים והצלחות מאוד מאוד קטנות עם חיוך גדול ומטופש ושק גדול שמונח על הכתף עם חבלים בלתי נראים שקושרים אותך לאדמה שלא שייכת לך ופוליטיקות עתיקות שלא מובילות לאף פתרון עם סכסוכים ארוכים-מורכבים שאף אחד כבר לא מבין ופחד מפני כל הלא נודע עם מרחקים אדירים בין הניסיון וההגשמה עם שמיים שתולי כוכבים וגלקסיות רחוקות שלעולם לא יגלו

שקט של שתיקת הבתים הרועמים שדוממים סביבנו בטון בטון מזוין ומוגן שמוכן לכל מה שעלול להתרחש-שקט בלי מילים שקט בלי מחשבות שקט בלי נופים ובלי פנים ושקט שלא נמצא בחוץ ושקט שלא נמצא אצלי או אצלך או אצל אף אחד שקט של שקרים שקט של מלאכים שמסתובבים מחופשים ברחובות עיר הניאון העברית הראשונה

תן לי הזדמנות להיות אמיתית – תן לי הזדמנות לא רק למלא לך את הפנטזיות והרגעים השקטים תן לי למלא גם את הצד הריק של המיטה
תרשה לי לטעות ותרשה להוכיח לך שאתה לא יודע עוד שום דבר
תרשה לי להיות יותר נוכחת ופחות מושלמת-תלמד להכיר גם את כל הקמטים שלי תדע בדיוק איפה כואב לי ואיפה מדגדג
תניח את היד בדיוק במקום הכי חם ותנשום איתי יחד פנימה
תן לך הזדמנות
תן לנו הזדמנות לריב ולכעוס תן לי להתאהב בך כאילו אין שום דבר אחר יותר רומנטי או חשוב לעשות כאילו סחטו אותנו מתוך סיפור אהבה נדוש ורוד נמתח כמו מסטיק או מתוך זיכרון יפה כזה שמעולם לא היה שייך לנו תן לנו לצאת החוצה מתוך הראש שלך אל העולם שלנו

תני לי הזדמנות לשכוח אותך כאילו לא היית
תני לתמונה היפה הזאת שלך להיעלם לי מהזיכרון
תרשי לכל הפנטזיות להישאר שם באוויר ולעולם לא להגיע אל הקרקע
תהפכי לפרצוף שיום אחד לא אזהה ברחוב
תשנאי אותי כי זה בטח מה שמגיע לי כי שנאה עצמית תמיד התאימה לי יותר מאשר אושר
תמצאי אחד שאוהב יותר שיודע את כל המילים המדויקות אחד שיודע איפה לגעת-תגלי שתמיד ידעת את זה בעצם שתמיד זה היה די ברור ועכשיו כשמסך חוסר השפיות נמס אפשר לראות כמה אנחנו רזים
תן לי הזדמנות לאהוב אותך – אהבה פשוטה אהבה שלא דורשת יותר מדי שלא מעוניינת בניצוצות של סרטים או בפעלולי קרקס גדולים
תרשה לחיבוק שלי להינמס אלייך מבלי להבין לאן הוא נעלם
תסתכל עליי ותיעלם בתוך ים העיניים שמקבלות צבעים אחרים בקיץ
תכבה את המוח הזה שלך שלא מפסיק לתקתק בינינו

תכתבי עלינו איזה סיפור שיספרו יום אחד וכולם יתרגשו כשישמעו כמה יפה היית, תזדקני מול הים או מול כבישים סואנים או מול משטחי מדבר אינסופיים ומדי פעם תיזכרי בשקיעות שניראו פעם יותר דרמטיות ואהבות ששרפו הרבה יותר חזק, תרחפי מעלה אל השמיים או אל המקום הזה שאליו מגיעים אחרי שהכל נגמר