תתאמן, זה מה ששמעתי היום שכדאי לעשות. להתאמן
כי אתה לא שונה מספורטאי או מוזיקאי או כל בעל מקצוע אחר לצורך העניין.
אתה עוסק, בליצור. ליצור משהו שעוד לא היה, או ליצור מחדש דברים שכבר עשו אלף פעמים לפנייך – התפקיד שלך בעולם הקטן הזה הוא למלא אחר משימה אחת פשוטה ביותר, להקשיב ללב שלך. להקשיב למה שמלחששים הקולות השקטים האלה שמסתובבים בראשך, להתאהב ברגע אחד ולא חשוב שממשיך לפעום במחשבותייך גם הרבה מאוד זמן אחרי שהוא נגמר, להקשיב לשקט מסביב שמבקש להתמלא בכל דמיונותייך.
אז תכתוב, אבל לא על עצמך, זה לא ממש אלגנטי להיות נרקיסיסט. תכתוב על מה שמסביב, תספר את הריגוש שבהתאהבות ראשונה, תספר את המסתורין של הדמויות האפלוליות החולפות בקרן הרחוב, תפנטז את החופים הכי לבנים שמעולם לא דרכה בהם רגל אדם, החופים האלו שנראים כמו גלויה מושלמת, תיזכר בזיכרונות שמעולם לא היו שלך אבל הגיעו אל אוזנייך עטופים בקסם וחום מיוחד כזה של היסטוריה שחלפה, תספר עצבות קשה וגדולה שמושכת דמעה מקצה העין, עצבות כזו שלעולם לא ניתן באמת להתגבר עליה. תכתוב על תשוקה אדירה, תשוקה אדירה לנשום, על פראות מפוארת כזו שמתנפלת על כל מה שנראה מעניין, על נרות רומיים שבוערים ללא הרף, על דחף בלתי נשלט לכל מה שבלתי נראה.
אבל לפעמים תעצור. תסתכל. תן לעולם לחלוף הלאה.
ותחשוב
על כל מה שאתה רואה, ותדע שלעולם לא תדע את כל מה שצריך לדעת
אבל המשחק של לנסות
שווה כל שנייה