חודש: פברואר 2016

אנחנו כל כך לא יודעים שום דבר
לא מה יהיה מחר ובטח ובטח שלא יודעים מה יקרה בסוף, אולי ניפול על קקטוס רעיל ונלעס הזיות לשארית ימינו או שנחלוף על פני צייד כישרונות ותיק שחושב שיש בנו משהו מיוחד ונגלה עד כמה באמת רחוקים הכוכבים. אולי נצליח לכבוש את כל הפסגות שחלמנו ואולי נמשיך לנקות ביבים עד יומנו האחרון

אין לנו שום סיבה להיות אופטימיים, להפך
רוב הסיכויים פועלים כנגדנו – כי כבר התגלו כל הגאונים הידועים וכי כל ההצלחות הגדולות כבר הפכו לקלאסיקות, לקלישאות ולקלאסיקות שוב ואנחנו עוד לא פסענו את צעדנו הראשון קדימה
אנחנו עוד לא יודעים שיש לנו רגליים בכלל, אנחנו בכלל חלום, איזה תכנון קלוש – פנטזיה ארוכת טווח שהייתה רוצה להגשים את עצמה אבל בינתיים אין לה אומץ אפילו את עצמה לקחת ברצינות אז היא מסתכלת על עצמה במראה במין גיחוך קל כזה, שעושה את הכל קצת פחות רציני ואת כולם קצת יותר משוחררים

אבל אני נשאר אופטימי, כי אני טיפש, כי אין לי באמת על מה להתלונן, כי הכל עשר-הכל-בסדר-הכל-יהיה-טוב-הכל-יעבור כי תמיד יהיו באפריקה ילדים מסכנים יותר כי תמיד יהיו אנשים שיש להם יותר בעיות כי תמיד יהיו משוגעים קצת משוגעים יותר שיש להם פחות דאגות ואני אהיה המלך של החבורה ואצטיין בלשבת על כס המלך ולהתבונן

הבוקר עלה בזמן שחלמתי, קרני השמש הראשונות של היום שלא יחזור יותר ליטפו ברכות את האבן המסותתת וחיממו בדממה את האספלט הקר של כביש הלילה, חיות רחוב נטושות חיפשו קרן אור חמה משלהן להתמקד בה ואנשים בלי סיבה לקום או לישון עברו מעוד סמטה לסמטה אחרת. השקט שכופה את עצמו על העיר הלא טבעית הזו יכול להישמע פסטורלי אבל הוא נשמע בעיקר מזויף, השלווה מחכה להתנפץ כי זה מה שרגשות שלווים עושים במקומות שאוהבים להתנפץ בהם

אפשר להירגע, מותר לצאת מהמקלטים.
נגמרו כל המלחמות, המוות המשיך בדרכו מכאן והלאה
הסופרים הגדולים יושבים ומהרהרים עשן מחשבות אל החלל הריק מבלי הצורך לשרוף סיפורים בלתי נשכחים
כלי הנגינה והגיטרות המייללות נחים ברפיון של נמנום צהריים ביום שבת חמים וכל המגברים כבויים עכשיו
אפילו הפוליטיקאים שמחפשים תמיד סיבות ותוצאות ומרכיבים והשפעות מנמנמים עכשיו, וגם להם אין שום דאגות

תספרי לי סיפור. תספרי לי סיפור על מקום שעוד לא הייתי בו, תספרי לי סיפור על מקום שבו הייתי רוצה להיות, מקום שבו כל החלומות והזיות הטירוף שלנו מתקיימות יחד. מקום שבו אנחנו הולכים על הקירות, שיש מסביב מים במקום בטון, מקום שיש בו ציפורים שמצייצות גם בלילה, מקום שבו הים צלול ושקוף והקוקוסים חומים לבנים ובכל הצבעים.
תברחי איתי אל המקום שהבטחתי לך פעם במבט, שלא בטוח בכלל שהבנת אותו, אבל אני הבטחתי, כי זה מה שעושים כשאוהבים, מבטיחים.

כשאוהבים לא חיים מלקיים, חיים מלהבטיח, חיים מלשתוק ולהביט, נושמים את ההבנה שמעבר למילים, סופגים את הידיעה ולא את ההוכחה. אם להיות מאוהב זה קצת כמו להיות שיכור אז להיות נאהב זה קצת כמו להיות בקבוק של אלכוהול, רק שאתה לא מונח על מדף בצורת זכוכית מפתה וצבעונית, אתה מסתובב ומתגנדר בכל נוצותייך היפות ומספר לכל מי שדורש וגם לאלו שלא, שיש איפשהו, מישהו שאוהב אותך. וזה לא משנה שום דבר אבל זה משנה הכל.

המטרה שלי לא ברורה כבר ממזמן אבל הרגליים ממשיכות לפסוע, כי זה מה שרגליים עושות – הן פוסעות. ופסיעה אחר פסיעה הגוף כולו מתקרב לאיזו נקודה שנמצאת לפנים ואין שום תקווה או משמעות באותה הנקודה, אבל היא שם ואני והגוף שלי בדרך אליה, ובכל פעם שנראה שהתקרבתי אליה, היא נראית קצת יותר רחוקה שוב ואני מנסה להשיג אותה והיא חומקת. אני מנסה שוב והיא שוב, חומקת. והמשחק הזה מתחיל להיות מעצבן ואני מתחיל לכעוס, ואני בועט באוויר ואני יורק על הנקודה ואני מקיא לכל עבר והשליטה נאבדת ואני מתקתק יום אחרי יום הלאה כי אין לי שום ברירה ורק הכעס החזק הזה פועם בתוכי ואף אחד לא יודע על כך ואין שום אבחנה, מלבד פרצוף התחת שמרוח לי בחלק הלא נכון של הגוף.
הפצצה נופלת על ראשי, והוא כואב, אבל אני לא מרגיש כל כך את הכאב כי שכואב לך יותר מדי הכל נהיה לא ברור, הכל נהיה אפוף, ואין שום הסבר. פתאום ניתן לצאת החוצה מתוך האהבה העצמית ומאבקי האגו שלי עם עצמי ולהבין שהתנהגתי כמו אידיוט, שלא חשבתי על שום דבר בצורה הנכונה. רק הנשורת שמרחפת כמו חתיכות חלום מרוסקות מסביב מסבירות לי את עצמן ואת ההזיה שזה עתה נסתיימה.

מוזיקה חדשה מתנגנת לי מהאוזניים, יש לה קצב טוב, משהו שמתנגן, מתופף – עוצר וחוזר. אני מנבא את מחיאת הכף הבאה, שומע את הקול עולה ויורד ומסתלסל כאילו שמעתי את השיר הזה כבר פעם, כאיל וזה השיר שלי, כאילו אני כתבתי אותו, על אף שמעולם לא שמעתי אותו קודם לכן. הוא עושה לי טוב, ואני מחייך לעצמי, שוב פעם. אני והפרטיות המוגזמת שלי.

כנראה שיהיה טוב, פשוט כי לחרא אין כוח לשמור אותנו טבולים בתוכו לאורך זמן
אז מנת האופטימיות המוגשת היום נחתכה ובושלה על ידי השף המקומי של ארץ האשליות והפחד

אני מערבי עברי וערבי, אני דו תחמוצת הפחמן התחמני, אני שיר שמתחיל בסלסול ונגמר בנהי, אני שמאל וימין ומרכז וקיצון, אני לא מחליט שום דבר בזמן שהחלטתי כבר על הכל
אני מתגלגל קדימה עם כל המחשבות שמתרוצצות, מתקדם הלאה והלאה ונותן למוח לזרום לי החוצה מהעיניים, החוצה מהפה, החוצה מהאוזניים ודרך כל החושים שמבשרים לי עוד יום חדש ומחויך, מרוח כמו משהו מתוק, או חריף שאי אפשר להתעלם ממנו.
אני מתרגל את התרגילים שלימדו את עצמם אל תוכי והולך באותם נתיבים מוכרים ובטוחים שמספרים לי שהכל בסדר.

אין מילים שמתארות את כל התחושות ואין כימיקלים שרק הופכים לנשמה, אין לאן לשאוף כשאי אפשר להסתכל למעלה וכל המשפטים מפורקים פתאום. הכל מתחלק למחשבות קטנות וחדות שטסות מצד אחד לצד אחר ולא חושבות אותי פעמיים. שטף המילים משתפך אל נהר החלל התלת מימדי מסביבי ואני תמיד מוצא את עצמי מנסה להיתלות על מילה אחת שחומקת ממני ואינני מתאמץ להשיגה

תכתוב אני אומר לעצמי, ועצמי שמחולק על דעתו של הינני מתחשב ברצונו הפנימי של אנוכי ועוצר בנקודה הקרובה.
והמילים ממשיכות לזרום ואין שום טעם כבר לחזור על המילה הזו – היא רק מספרת לי שאיבדתי את הדרך אבל עכשיו בשלבים של למצוא אותה מחדש אני אתקל בקשיים שכבר שכחתי ובמקומות שבהם כבר ביקרתי וזיכרונות שאספר לי מחדש.

אין לי שום דבר לחדש, אני מכונת תקליטים משובשת שחוזרת על אותה המנטרה המוכרת, כמו כל מי שכותב מסביב, או רחוק – כמו כל מי שמנסה ללמד את עצמו לקח ובכך ללמד גם מסביבו את הסובבים וחגים ונופלים. והתקליט מסתובב וקופץ וחורק ולפעמים התקליט נופל מהמגש ובדרך של קסם חוזר אל הסיבוב השקט והבטוח שלו. שקט ובטוח, רגוע ונינוח אני מסתובב עם הראש בעננים ואין שום דאגות פתאום והמצברוח משובח ואפשר רק להתעופף אל מקום אחר עם יותר קצב עם יותר גיטרות, עם יותר אגוזים של קוקוס וחול לבן לבן לבן, אל חוף טרופי שכבר חלמת, שכבר דמיינת בלפחות עשרים הזדמנויות אחרות ותמיד נראה לך וגם יראה כמו המקום השקט באמת, המקום בו המחשבות נודדות ללא חומרים משכחים, המקום בו אתה יכול לשכב כל היום על הגב ולא לחשוב על כל מה שמתפספס ואין שום צורך להסתכל בו על השעון ורק רעש של ילדים צוחקים מזכיר לך שיש עוד כמה דברים לעשות

תנשום, תנשום שוב, תתרפק על הרגעים שחולפים כי הם באים רק פעם אחת ואחריהם מיד מתחלף הרגע ברגע אחר שמזכיר לך שוב את מה ששכחת