מבלי לחשוב יותר מדי התחלתי להתנגן שיר עם כמה תווים שמזכירים הרבה רגעים שמורים עמוק בתוך איזה תא של זיכרון שנשלף החוצה ונשפך אל בין שתי עיניי וממלא את כל האנשים סביבי בצבעים וחיוכים שמרחפים בתוך ערפל ירוק זרחני ושמח שלא מסביר את עצמו ולא מצייר על פלקטים בשני מימדים צרים. שרת לי את השיר שכבר שכחתי מזמן עם המילים השמחות והמנגינה העצובה – מאיר מדמיין על סופרים כהים עם זקן לבן וארוך שטים על ספינת דיג מפח מנווטת את דרכה בין איים חוליים צהובים לבנים שנעלמים אל כחול ירוק של אוקיינוס עם היסטוריה ארוכה ארוכה מעשנים מקטרת מעץ חום כהה משופשף עם עיגולים שחורים והשמש שוקעת שם אל מול עיניהם המתבהרות שמתעוורות מקרניה של השמש החיה והחמה ומחום האדמה הלוהטת שתופסת צורה של שלוליות עפר בין מרבדי כחול וקצות לוויתנים זקנים שמכים במים בעוצמה.
סיפרת סיפור ולא סיפרת ולו אפילו לא מילה אחת רק יופי אצילי כזה כמו של פיות מאיזה סיפור אנגלי מימי הביניים שבוקעות מתוך היער על סוס לבן וחזק ודוהרות בעדינות ישר אל דרך כל מה שנשאר מהלב והעיניים, ושאריות הגוף המפוזרות שלי שעפו ברוח והתגלגלו לתוך נחל ממוסך ערפל שכבו דוממות וחיבקו את החלל האדיר שנוצר בין אותם איברים שפעם נראו כל כך שימושיים כשהיו ביחד
מבטך נחרט בנקודה בין שתי עיניי וקמטים סביב עיניי ובקצות השפתיים המתוחות נקמטו ופה מעוקם ונפש תועה התנגשו אל תוך חלומות שהתגשמו בעולם קצת, קצת יותר שמח הראש שמסתובב מסביב לאיזו נקודה שלא ברור בדיוק איפה היא מרחפת מרגיש כבד ומתעקש להניח את כל משקלו על שולחן בר מלא קליפות של בוטנים ושאריות של בירה שהתייבשה כשמלצריות יפיפיות עדינות עם מגשים שחורים עגולים ומחוספסים חולפות על פני הראש המונח והגוף הרפוי שלא נראה כי יתאמץ להשאיר טיפ נדיב ולא נראה כי יפנה את מקומו לאמזונות הטרף הבאות בתור שרק מחכות ללכוד ברשתן את גבר הקורבן הבא שיתבשל בתוך סיר של גזרים קצוצים דק ועלי חסה-נענע רקובים שהפכו לשחורים מזמן
שלושה משפטים
מעט מדי תוכן
כמה מבטים יותר מדי