חודש: אוקטובר 2011

התיישבתי מתחת לאיזו מסילת רכבת שחוקה שנעה ימינה ושמאלה וימינה ושמאלה ונשמעה כאילו אם רק עוד רכבת אחת תעבור על גביה היא תקרוס ותיהפך לזכרון שלא חקוק אצל אף אחד בצבעים חומים וכתומים של חלודה שכבר הפכה מזמן למשהו אחר.
ועוד רכבת חולפת מעליי,
לא יכולתי שלא להיזכר בחלקי שיחות עמומים וחשוכים שצפו לי איפשהו מאחוריי הראש שניהלתי עם חברים לרגע או לתקופה על איך בימים חמים של קיץ שבין רגע הפכו ללילות קרים של מדבר גיליתי את מה שכל אחד רוצה לגלות, שיש כמה אנשים ועוד כמה אנשים ואחריהם בשורה עוד הרבה כמה אנשים שמסתכלים על עצמם, לימינם ולשמאלם ובטוחים שהם לא בטוחים בביטחון מוחלט שהרכבת שעברה מעליהם ברעש מחריש אוזניים לפני רגע הייתה רק פרי דימיונם וכנראה שלקפוץ על הרכבת ולנסוע לאיזו עיירה לא ידועה עם שם שמזכיר היסטוריה אפלה של ימי הביניים תהיה הטעות הכי גדולה שהם יעשו.
ושורת הרכבות שלא קפצו עליהם מתארכת כמעט לאינסוף, רעמי הקטרים ועשן הפחם כבר מסתירים את כל מה שאפשר לראות,
לקפוץ על הרכבת עבר מזמן והפך לזמן ארוך מדי שנראה כאילו חלף ברגע של חוסר ריכוז והכי קרוב שאפשר להגיע לאותה רכבת יהיה במרדף אחרי גלגליה שנראים כאילו מתקדמים לעבר, שלא עונה על שאלות קשות.

תיקתוק של שעון שעל הקיר בסוף עוד יום שלא סיפר אף סיפור מיוחד מושך אותי חזרה לקרקע ושותל את הרגליים עמוק באספלט כדי שלא ארחף לאיזה חלום של הזיות או אחרי כוכב שנופל רחוק מדי.

דממה נכנסת פתאום דרך חורים קטנטנים בקירות ורק נשימות לא סדורות מזכירות לי שאני עוד נושם,
או לפחות מנסה

אני משדר לעולם על גל שלא נגמר או מתחיל , מזנק מקצה הלשון שלי או ליתר דיוק מקצות האצבעות שלי אל תוך אוזניכם ועיניכם שמעולם לא ראיתי בעיניי. ואני מפליג בדמיון הצבעוני שלי חושב שאתם גדולים וקטנים חכמים וטיפשים ואולי אני סתם הרבה יותר מדי תמים וכולכם הרבה יותר דומים לי ממה שאני חושב ואותו קובץ מילים מושחז שנמרח על הדף לא באמת מדבר אל אנשים שונים אלא רק אל אותה קבוצה שגם ככה מחפשת את המילים האלה כדי להרגיש שהם קצת פחות לבד בעולם או קצת יותר מחוברים לאדם שהם מעולם לא פגשו.
וחוט המחשבה שלי נקטע

ומתחבר מחדש לתוך עוד לולאה שאין לי מושג איך לפרום אז אני מושך את שני קצוותיה בכל הכוח בתקווה שהחוט ייקרע ואבין איזה קצה התחבר לאן ואולי אצליח לחבר מחדש את החלקים הקרועים, ואולי לא אצליח וכל המחשבות והבסיס האיתן לכאורה שאני מייצר לעצמי על ידי ספרים עבי כרס שעל גביהם מודפסים באותיות שכבר לא מרגשות אף אחד עוד שם מפוצץ עם הרבה היסטוריה של בוהמה או מהפכנות או על ידי עוד חיזוק שנמצא הרחק הרחק אל מחוץ לעצמי ומזכיר לי שקניתי לעצמי עוד כמה שניות בגן המוגן של הביטחון האפור – יקרוס כמו מגדל של קלפים רקובים שפעם היו אדומים ושחורים.
ואין סיומת חלקה ואלגנטית לסיפור שכבר אמרתי שמעולם לא החל, אני מחבר את הקו בין שתי נקודות שרק שמעתי עליהן מאחרים מגשש באפילה ונופל לתוך שלוליות שלא באמת קיימות שם.
אני בועט בחשכה לא מתוך שום תחושת שליחות או רצון לפוצץ קיר לבנים מיושן, אני בועט באוויר ומקווה לפגוע בכל דבר, ורק שאדע שאני עוד מרגיש כאב.

השורה אמורה הייתה להסתיים כבר לפני כמה מילים ובכל זאת הידיים ממשיכות לקפץ בעצבנות בין עיניי לעיניי מסך המחשב הבוהק ואני מנסה להכניס עוד איזה מסר מעורפל ומקווה שהערפל יתפוגג מעליי וייתן לשמש לשלוח קצת אור ואולי קצת חום שישכיח מעליי כמה צרות שעוד לא חשבתי עליהן.

יש רגעים בחלקים מאוד מסוימים של הלילה שבהם אני מרשה לעצמי להתרומם כמה סנטימטרים באוויר ולשקוע בתחושה שאפשר לתאר כמחורבנת ועם זאת עוטפת ומחבקת, כמו לשכב בתוך החרא הטרי של עצמך, לסבול מהריח וליהנות מהחמימות, תחושה שמזרימה לעיניי את אותו מבט שיש רק להם שם על הבמה ובועטת לי בצלעות וזורקת אותי החוצה מכאן כאילו אני שיכור מעולף.
מכריח את עצמי לכתוב עד שיורד כבר דם אבל חייב להפסיק

יש דוב לבן וגדול על קרחון ששט לו הרחק הרחק בתוך ים כחול כהה ובהיר ומתקדם בזהירות ושוקל כל צעד על משקל של דובים לבנים וגדולים, חולף על פני קרחונים עצומים בצבעים שאי אפשר לדמיין במילים, חושש מלטבוע במערבולות מפתיעות לאורך נתיבו, מביט לשמיים על פסים של אור ירוק וסגול על רקע שחור זרוע בכוכבים, עוגן על חוף קרחון גדול שמעולם לא דרכה בו רגל דוב לבן ומגלה בעצמו חיות חדשות ופרחים עם שמות שמעולם לא שמע.
הדוב אומר לעצמו שהיה רוצה רק לחלוק את האושר והיופי שקיים בעולמו עם עוד דובים לבנים אחרים וגדולים ולספר להם על המחזות שראה ולגלות להם את הסודות שגילה.

מתהלך לו הדוב על פני כל הקוטב דרומה לקרחון וצפונה לקרחון מערבה ממנו הגיע וגם במזרח דרכו רגליו, חיפש הדוב הלבן והגדול בכל מקום שרק הצליח לדמיין עוד דובים גדולים לבנים אחרים ולא מצא.
באמצע יום סגרירי אחד מצפון לנקודה לא חשובה במיוחד, התיישב הדוב הלבן והגדול על הקרחון הלבן והקריר ותהה מדוע הוא מחפש דוב לבן אחר וגדול,
כי מרגע שימצא את שהוא מבקש למצוא כבר לא תהיה לו סיבה לחפש, והבין כי כל הימים שעבר בדרכו עד עכשיו מילאו את שק סיפוריו שאותו הוא רוצה למסור לדוב לבן ואחר.

התיישבה על קצה רגלו השמאלית של הדוב ציפור וניקתה את כנפיה או עשתה את מה שציפורים עושות כשהן נוחתות על רגליים שמאליות של דובים לבנים וגדולים והביט בה הדוב,
מבלי שום משמעות מיוחדת או התייחסות כלשהי חייך הדוב כמו שרק דובים לבנים וגדולים מחייכים והמשיך בשיטוטו הבלתי מובן אל מעבר לאן שאפשר להגיע.