שביל מסומן עם שם של מקום

שאלת אותי שאלה שלא ממש ידעתי איך לענות עליה,
ובכל זאת ניסיתי. קיוויתי שאם אפעיל את התאים האפורים, החומים או מה שלא יהיה הצבע של הרעש בראש שלי אולי אנער אותו מספיק חזק ויצא איזה מטבע יקר או לפחות כמה מילים שינחמו אותי ויספקו לי עוד כמה שניות של הגנה מפני חשיפה לשמש ששורפת.
הזכרת לי תחושות שגרמו לי לדבר בזמן עבר,
ועבר זמן מאז שהרשיתי לעצמי להישרף מול החום של השמש.

חמימות של סוף יום, כזו שהשמש גם אם תתאמץ בכל הכוח לא תצליח להשתוות אליה עוטפת אותי ומכבה את הגוף מלמטה למעלה. ופתאום אני נזכר בחתכים קטנים של קור וסכינים ששכחתי בכיסים ברגע של מחשבה אחרת ועיקצוצים כמעט נעימים קופצים על מפרקי האצבעות המשויפים שלי וגורמים לי לחשוב שבדיוק ככה דמיינתי את אותם רגעים שקטים ובודדים במדבר שלא נגמר מכל מקום שתסתכל,
כשמחשבות על עיר ודיבורים על מעשה צפים, אני שוכח שפעם עוד ידעתי איך לצעוד בשביל מסומן.
שומרים שהצבתי בדרך מרימים את חרבם לגובה ומסמנים לי את הדרך חזרה

ואני
מתפזר לכל הכיוונים
כי להבין לא נשמע כמו לדעת
ולראות לא דומה ללשמוע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *