רחוק (שוב)

אני רחוק, רחוק יותר ממה שאי פעם התרחקתי. רחוק יותר ממה שאי פעם דמיינתי שאני אוכל להתרחק, ולא רע לי. קשה להגיד אם טוב, אבל רע אני די בטוח שלא. חיוכים וצחוק שנשתלים במהלך היום החוזר על עצמו שוב ושוב כבר מספיק זמן מנסים לנער אותי מתוך חוסר התחושתיות הזאת ואולי להזכיר לי לחשוב על דברים שחשבתי פעם.
ועדיין, אני לא יודע אם טוב,
רע אני די בטוח שלא, אבל טוב זה קצת גדול עליי.

אנשים מסביבי הולכים במעגל, חלקם במסלול קרוב וחלקם במסלול שמתרחק ולא רק הם מתרחקים ממרכז המעגל, גם אני הולך ומתרחק ממנו בכיוון שנראה כאילו מתרחק מכולם באותו הזמן, על אף זאת הרגליים מתעקשות להמשיך למשוך קדימה והשעון שמתקתק עדיין תקוע על המסמר בקיר שעומד ליפול לי על הראש. אני מנסה להבין דברים שלא ברורים לי בעצמי, מנסה להגדיר הגדרות מבלי שאני יודע להשתמש במילים. מרגיש זר ומנוכר ליד אנשים שאני אוהב וכל הבלבול וחוסר ההבנה הרגשי הבסיסי הזה שחופר אותי פנימה עוד ועוד ומתעקש ומתעקש שלא להיפסק נראה כאילו טומן בסופו איזה זיכוך תיאטרלי ומאוד פוטוגני, כזה שהגיבור בו מלא בשרירים והבחורה שלידו יפה ומחייכת והרשע מובס במופע של להבות ופיצוצים אדירים וכל מה שנשאר זה לנקות את הפופקורן מהרצפה ולהתכונן להקרנה הבאה.

אני משתדל מדי להיות תמים, עוד לא הבנתי שמה שהיה הוא שיהיה ובגדול מה תעשה לא מעניין אף אחד יותר מדי כי השמש זרחה ותזרח גם מחר ונקום לעוד בוקר שיתחיל כחול או אפור במקום שמדברים בו עם מילים או בלי, אנשים יעבדו בעבודות לא חשובות מדי ויתמלאו מחדש בתקווה שמחר יביא אותם קצת יותר קרוב למה שהם עוד לא באמת רוצים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *