צולל ראש

אני נמרח על דפים ודיו ומשפטים ארוכים וסתומים שאמורים להסביר אותי יותר טוב מאשר המילים עצמן והנקודה החמקמקה המתעתעת והמסתורית שכל גופי מאוהב בה ובאותם רגעים שבהם היא מרחפת בין עיניי ומפזרת ביטחון בצורה של גלי ים מושלמים וכחולים שמתנפצים וחוזרים בקצף לבן ומבעבע עוד ועוד ממלאים את כל מה שאיני רואה דרך שתי עיניי והזיות נפלאות צפות סביבי באיזה מין מחול משוגע שמאיים להשאיר את העיניים פקוחות לעוד הרבה זמן.
יש נחמה ברגעים של שקט שמגיעים מיד אחרי שעות ארוכות ולא מובנות של כעס שהוא פחד מפני חוסר הידע וחוסר הודאות – כששלווה שנובעת מתוך איזה פכפוך של שקט איפשהו בפנים בתוך הנפש פנימה שחודרת לתוכך מבלי שום סיבה הגיונית בגלל איזה ציוץ של ציפור שמעירה בבוקר כשאור יום מתעקש לפרוץ פנימה לתוך החושך המלאכותי המכוסה פלסטיק וקירות בטון מלאי ביטחון והגנה של בית שפעם היה שייך למישהו שלעולם לא אכיר וחיוך של דמות מסרט שכבר ראיתי כמה פעמים אבל בטח שכחתי כשבסוף הגיבור הנאצל מניף את אהובתו אל כיוון השמיים ומעל גבי סוסו הלבן והאבירי מוביל אותה ואת סטיותיו אל עבר שקיעה סגולה ורודה כתומה שמתנפצת על הכחול-שקוף של הים ומחליפה הירח בחליפת ערב שחורה ומנצנצת אלפי מיליוני כוכבים שבני אדם עוד מנסים לספור

בסוף השיר מגיע החלק שבו הפסנתר מלטף בעדינות את האוזניים וגיטרה עם מיתרי ניילון שקופים ומתוחים מציירת את העצב ומקצה האצבעות ניתזים תווים שיודעים להגיד אהבה וכאב יותר מכל מילה שאי פעם שמעתי וקול הקהל השבוי המרחף בחלל חצר האלוהים הקטנה והמוכרת כל כך פוגע ומנתר חזרה מן הקירות ונבלע בתוך חור שחור שלתוכו נבלעים כל הקולות שתמיד ארצה לזכור

שלושה משפטים וכל האוויר בריאות נגמר ולכמה שניות הגוף נחנק וחרדה נשלחת בכל הורידים להזהיר את שאר חלקי הגוף שעודם שרויים באופוריה בשלולית הרגש הסמיכה האדומה שקופה ושחיית הלילה הדמיונית שלי נעלמת בתוך מציאת דמיונות בעולם שלעולם יחלום חלומות
צלקות שאינן מקרב חרוטות על ליבי ועל איברים אחרים ופנימיים ומעטרות את הגוף בסיפורים שמעולם לא סיפרתי – סיפורים של גיבורים מיתולוגיים ואדירים ששטו בספינות עץ יווניות אל עבר אוקיינוסים ופיסות אדמה לא ידועות ושיערם צומח פרא ועיניהם שראו חיוכים ודמעות ונפשם שרצתה עד מעבר לכל תיאור לפגוש את אהובתם הרחוקה המתגעגעת מצומקת לתוך תמונה אחת של זיכרון כל כך רחוק שכבר כמעט ונשכח

לא נולדתי גיבור ואפילו סתם אומץ די נעדר מסל האופי האנושי התלוי על כתפיי
ולמרות זאת אני קופץ ראש לתוך המים הכחולים כהים וצולל לעומק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *