עד הפעם הבאה

למד אותי עכשיו את מחול האבל כמו שלימדת את משה לדבר אל הסלע וגם אני כמו המגמגם המקראי אפשל ואמצא את מותי המוקדם-למד אותי לרקוד את ריקוד העצב והשכול שלעולם לא מרפה מגלגלי העיניים הסחוטים

שא אותי בואלס הקלאסי היפה שלימדו פעם לרקוד רק באולמות גדולים שלימדו פעם בהיכלות של צדק-משוך את ידי ואחריה את הגוף אל עבר היכלות הצדקנות והמוסר החדים הברורים שלא מעורערים ולו בצעד אחד ולא בספק במרחק שצריך לפסוע בין טביעה אחת של הרגל לאחרת שיודעים לבשר את הבשורות הרעות ולגייס אחריהם אחרי מיליוני שנים של אבולוציה נהרות נהרות של שוטים מודרניים שמחפשים שייכות והגדרות חסרות פשר

שלח אותי אל תהום התוהים הטועים השוטים והטיפשים כדי שכל הספקות האלה שצפים בי שוב ושוב יעלמו אל המקום הארור החשוך הזה שמתוכו הם ניבטים-מלא את ידיי בדם חם שישליך את הנפש אל הכביש הרותח שחוצץ בין פלגים של קיצוניים מודרניים ונאורים לקיצוניים מודרניים ונאורים בעידן של טיפשות אפוקליפטית ושנאה שיוקדת בנוחות מעל כדור השמש החם במהלך היום והלילה
תן לדמעות לזלוג אל מיכלי ענק כחולים בצבעים של שמיים שיוכלו לספר יום אחד לילדים תמימים איך לטעות מחדש ותן למוזיקת השחור של הלילה להתפשט שוב בכל הגוף ובתוך המוח ולהשתיק את הרעש והרחש החדשותי המעודכן ומתעדכן שממחזר מידע כמו חרא וחדשות כמו זבל

לטף את פניי ואת הגוף החבול כשאני מתייפח ותאהב אותי כמו אימא גדולה וחמה שיודעת לזרוח חזק ולהאיר את כל גלקסיית החלב הכוכבית שלנו-אפילו בקצוות החשוכים והיד העדינה תנקה את הפצעים ותנגב את הזיעה ותבטיח לי שהכל יהיה בסדר

עד הפעם הבאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *