כל מה שנשפך

סורגים מכסף וזהב עוטפים אותי בכלוב מרופד וחדיש עמוס בפרסומות ושלטי חוצות שנמרחים על כל קירות תא המשוגעים שלי ומסכי פלזמה רחבים ושחורים ודקים ושבירים מרצדים לי מול העיניים ובתוך האישונים ובתוך הכלוב הקוף מתפרע ומנענע את השער השחור זהוב והקר ולא נראה שזה מזיז לאף אחד. חומות של בטון ועיוורון שעשוי מטכנולוגיה מפותחת ניצבים ביני ובין העולם שחלף לפני שנייה, אי אפשר לנשום את הנשימה שנשמת ואי אפשר לטעום את האוכל שאכלת הגוף מאחר להרגיש את הכאב והיופי והסבל האנושי הלא מרגש שמקיא את עצמו על הזמן העייף והאדמה היבשה

הרבה מדי משמעות נעולה במעט מדי סתרים ומילים דו משמעיות שלא מספקות שום תשובה ובעיקר מפריחות סימני שאלה אדומים וגדולים שמזכירים בלון מנופח של ליצן במסיבת יום הולדת שמונה במדינה שבה הכל שמח. כבר אין שליטה על הגוף שנמרח מגלגל העין ומטה שואף להימעך לרצפה או לקפוץ מתחת לפסים ושלט היציאה האחרון שנותר בגוף הוא הפה, ואני מקיא. מקיא על השולחן ומקיא על הספרים ומקיא על השכנים הירוקים בבית הלבן עם הדשא הצהוב וגג הרעפים האדום ומקיא על הטלויזיה שבולעת באושר כל פירור ומקיא על הצבא ועל המשטרה ועל ידיעות חדשותיות רקובות עמוסות אינטרסים גדולים שחותכים אנשים קטנים שבכלל אין להם מושג למה יורד גשם ויש לו צבע משונה ומרקם מוזר, ומקיא על השדות הארוכים בצפון הירוק ומקיא על הים ששכחתי כבר איך הוא נראה וצרחתי אז כבר לא יכולתי לשמוע את גליו מתנפצים אל החוף ממלאים את הרגליים בחול ובצדפים נדירות ומקיא על השמיים הכחולים הגדולים הנוראיים שמסתכלים מלמעלה על האקווריום החולה הזה שגורר רגליים ונופל מסורבל לרצפה וממשיך להתעקש על קדימה והלאה וגבוה וחזק וכואב ולא משנה מה יקרה בדרך העיקר שנגיע לסוף המסלול.

והתעלפתי, פתרון מושלם לעולם דפוק. מבלי לשמוח או לכעוס עיניי נפתחו והמבט ננעל מיד על התקרה הלבנה בחדר והדממה שעטפה את אוזניי מעולם לא נשמעה כל כך חזק, רוק החליק במורד הגרון ויכולתי להישבע ששמעתי ילדים צוחקים באיזה חצר עם גדר ירוקה וכלב שחור ששומר. הרמתי את הידיים ודחפתי את גופי לאוויר הגב שעון אל הקיר והמבט מתחיל לעכל מחדש את כל מה שנשפך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *