בזמן האחרון

בשנים האחרונות השמש התעייפה והפסיקה לזרוח עד מרכז השמיים. היא החליטה להישאר קרוב אל קו האופק, באזור בו אם יהיה לה חם מדי היא תוכל לצלול אל תוך המים הכחולים ולהירגע. החמניות, במחאה על כך הובילו את עולם הצומח לתקופת שגשוג מפוארת שבעקבותיה טיפסו העצים וגירדו לשמיים איפה שנעים והפרחים כיסו את כל פני הארץ, אפילו האצות ושאר יצורי הפלא של קרקעית הים השתתפו במפגן והתרבו על כל פני החול של מחשכי המעמקים שאור השמש לעולם אינו מגיע אליהם

בשנים האחרונות גם הירח התעייף מלזרוח ורק שלח קרניים בודדות בכל לילה אל הרקיע השחור ואפשר היה לספור כוכבים בודדים בלבד וגם הם היו נופלים לפני סוף הלילה. הים, למראה חסרונו של גורם שמי הלילה חדל מלהכות גלים בחוף והחול נסחף כולו אל תוך המים. לוויתני מצולות ענקיים נשכבו על גבם וגוועו לאם בעודם מביטים מעלה ומקוננים ״על חופי ימינו, שם דאבנו גם בכינו בזכרנו את ימי הקדם ואטלנטיס הקרייה הקדושה״

בזמן האחרון כבר שום דבר לא מרגש אותך. פני הזכוכית העדינות שלך הפכו לאבן קשה שאי אפשר לנפץ. הנחת בידיי מברשת עדינה וביקשת שאנקה את הבוץ ואת ערימות העפר שהצטברו תחת שפתייך ואפך, ביקשת שאעצום את עינייך ואקשט את מצחך בציורים אינדיאניים קדושים שאהבת, שיצליחו להציל אותך מעצמך. ידייך נחו לצד גופך המאובן על האדמה המחורצת והקשה ולרגע דמיינתי שאני לא מסוגל לשרטט את תווי גופך על פני האדמה. לרגע אחד נעלמת לי.
מחשבות הבדידות והעצב מילאו אותי ורוקנו מכל השאר.

בזמן האחרון אני מפחד מעצמי. אני חושש להביט במראה ולמצוא פנים שלא ימצאו חן בעיניי. אני חושש להביט ולמצוא פנים שאתאהב בהן. בזמן האחרון כל המילים שיוצאות לי מהפה מעלות ארומה של חרא, ציפורניי מגדלות טחב בקצוותיהן וצבע העיניים השתנה לצהוב של מוות.
בימים האחרונים אני מתעורר מתוך שינה ממושכת בעיניים פקוחות ונופל בתוך חלום אל הקרקע שאף פעם לא מגיעה.
בשעות האחרונות אני מתפתל מכאבים כי נחשים זורמים בעורקיי במקום דם וטפרים של מפלצות ארסיות ננעצים בבשרי.
בדקות האחרונות החדר מסתובב ואני מתענג על הבחילה שמשליכה את שאריותי האחרונות לכל פינותיו של שדה הראייה. ברגע האחרון אני רואה רק שחור מול עיניי וכל הכאב מפסיק וחרדת הקיום מנופפת בידה לשלום ולוחשים לי באוזן בשקט שעכשיו הזמן ללחוץ על כפתור הריסטרט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *