אש חיה

מאוהב בעצמו,
בכל רגע ביממה שנמשכת יותר מדי שעות שנמתחות כמו איזה מסטיק בזוקה שמזנק מתוך זיכרון שכבר שכחת על בית ספר יסודי ושמחות שנעלמו בעשן עכור של להיות גדול.
מאוהב בעצמו,
כאילו אין שום סיבה אחרת להוציא קולות שמתחברים למילים ונעמדים בסדר לא הגיוני מול קהל שלא רוצה לפרגן וגם אם היה רוצה הוא כנראה שתה כמה בירות לפני.
מאוהב בעצמו ועומד גאה עם חולצה שכתוב עליה שקרן באותיות בוהקות ואדומות שצורבות את החזה ומזכירות תחושה חמימה של כאב.
מסתכל על עצמו במראה שמצידה השני לא נשקפים פנים וגוף,
מתרוצצות ומרחפות אינסוף מחשבות,
ואתה רץ אחרי אותן מחשבות מאוהב בכל פעם מחדש באותם עשרים ושישה סנטימטרים שנוחתים על פני הקרקע בקצב כמעט קבוע פעם כושל ימינה ומיד כושל שמאלה וחוזר שוב

וכשכל הסיבות לחבק את התמונה המעובדת והמפורסמת שלך נגמרו ומישהו כבר דאג לכבות אותן באיזו מאפרה ולזרוק את השאריות לערימה של זבל
נשארת עירום ובלי סיבות לחייך, ועדשת המצלמה שהדבקת חזק לתחת ממשיכה לצלם
אולי אז באיזה רגע סתום שלא מובן לך ולא ברור לאף אחד מסביבך
אתה מוצא אבק שעשוי מאותו זיכרון על ילדים ותמימות שלמדת לקבור עמוק בתוך כוסות של כסף ושקרים ומשאיות שלמות שעמוסות בשנאה עצמית מוגזמת.

כדור שחטפת בשנייה של חוסר תשומת לב מתגלגל על הנייר ומשם לאוזן של מישהי שלא רצית שתדע שיורים אש חיה גם על אנשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *